Am I Evil? Revenge/האם אני רעה? נקמה – פרק 2

למחרת בבוקר, התעוררתי לקולות הרעמים של האביב. הראש כאב פחות, אך עדיין ניתן היה להרגיש בחום.

מקס ישן להנאתו, חסר דאגות, רגוע. פניו היו חלקות ועדינות למגע. יכולתי לנעוץ בו מבטים שעות עם חיוך על השפתיים. אם רק היה יודע כמה זה שימח אותי.

קמתי מהמיטה וכיסיתי אותו בשמיכה, לאחר מכן הכנתי לשנינו טוסטים לבוקר ומיץ תפוזים שסחטתי במו ידיי.

חסר לו אם יגיד שזה לא מספיק טעים לו!

ברגע שסיימתי להתארגן לבית הספר המעצבן שלי, ניגשתי בחזרה לחדר השינה.

"מקס?" ניערתי אותו. הוא מלמל משהו בעצבנות וקבר את הראש בכרית. המשכתי לנער, אבל זה היה חסר טעם. ידעתי שאם לא אפעל, הוא לא יתעורר, לכן חטפתי את הכרית מידיו וזרקתי אותה בחזרה אליו בכל הכוח הנותר.

הוא קפא מידית, הכרית פגעה לו ישירות בפנים. עיוותתי את הפנים, לא ידעתי איך יגיב.

הוא רק שכב שם במיטה ושלח בי מבט קודר.

"בוקר טוב?" חייכתי שוב את החיוך המטופש שלי והוא קם מהמיטה.

"אני יוצא עם פסיכית!" סינן ועבר על פניי. פסיכית, גם כן אדון שפוי לגמרי! טוב זה רק כי אין לי מילה בכדי לתאר אותו.

התיישבנו סביב השולחן, פנים מול פנים והתחלנו לאכול. לא הוצאנו הגה מהפה, כל אחד בצלחת שלו.

"מצטערת , אבל הייתי חייבת להעיר אותך בדרך כלשהי" פלטתי.

"אני כבר רגיל…" גיחך, "אבל שלא תחשבי שאני לא אתנקם בך על זה" הוסיף. גלגלתי את עיניי, יהיה מעניין לראות את הנקמה.

ברגע שסיימנו לאכול, הוא הסיע אותי לבית הספר.

"יהיה לך עכשיו זמן ליהנות" גיחכתי. הוא הסתכל עליי בהבעה ריקנית.

"להחסיר שעות שינה בגללך זה בהחלט מהנה!" סינן בציניות, "מתי לאסוף אותך?" לא שכח לשאול.

שמחתי מזה שלא אני הייתי זאת שהייתה צריכה לבקש ממנו לאסוף אותי,הוא הציע בעצמו. אך בהחלט שלא הייתה לי בעיה להגיע לבד הביתה.

"אחרי בית הספר אני חוזרת ל-"לופיטה", משמרת ערב…אני אסיים מאוחר אז אני פשוט אקח מונית" עניתי ומיהרתי להניח את התיק על הכתף, אבל הוא עצר בעדי.

"אן , באיזה שעה לאסוף אותך?" התעקש. חייכתי קלות ולבסוף סגרנו על עשר וחצי.

נשקתי קצרות על שפתיו ויצאתי מהאוטו.

מרחוק יכולתי להבחין בו צופה בי, הוא חיכה לראות שאגיע בשלום ובלי בעיות לכניסה. לא יכולתי להגיד שלא שמחתי.

בעודי צועדת אל הכיתה שהועברה לאגף שהיה יחסית רחוק מההנהלה, עצר בעדי בחור בלונדיני אשר היה לבוש בסרבל כחול ומטאטא בידיו.

"האם אוכל לדבר עם העלמה הנאה?" שאל בנימוס, למרות שמהחיוך שלו ישר הבנתי שזלזל.

הוא היה גבוה ושרירי, בקושי הגעתי אל קו החזה שלו. פניו מאוד הזכירו לי את אנדי, למרות שנראו כל כך שונה.

פניו מסתוריות , משהו היה טמון שם. החלטתי להמשיך ללכת. חששתי, אולי פחדתי במקצת.

"אני חייב לדבר איתך , זה דחוף!" סינן בטון קריר. השתפנתי ורק הגברתי את קצב הליכה.

בהישמע הצלצול כבר נכנסתי לכיתה והתיישבתי בפינה שלי ליד החלון.

קייטי שוחחה וצחקה עם החברות שלה, הן כולן ישבו באותו הטור איתי. היחסים שלי עם קייטי נותקו מזמן, היא כבר לא החברה הכי טובה שלי, יש לה את החברות שלה וזה לא נראה כאילו אני מאוד חסרה לה.

היא לא יכלה לשאת את זה שהתחברתי עם אחרים מהסוג שלי. זה הפריע לה, אני עדיין זוכרת את הלילה ההוא שהפנתה לי את גבה ברגע שהכרתי לה את מקס. למעשה גם כל התקשורת עם כל אירועי הרצח הקשו עליה לקבל אותי בחברתה. לא אכפת לי יותר, בהתחלה היה לי קשה, אבל עכשיו באמת שלא מזיז לי מה מתאים לה ומה לא. הדבר היחיד שאני מודה לה שעשתה הוא ששמרה את הסוד שלי.

"אן?!" כף ידו הכבדה של המורה שלי נפלה על השולחן שלי והחזירה אותי לריכוז הכיתתי.

הוא הסתכל עליי, כולו נרגז. הוא היה מורה לאלגברה והוא שנא כשמישהו לא היה באותו הראש איתו.

"ללוח!" הורה לי. וכך היה עם כל מי שלא הקשיב לו וזלזל בו וב-"אלגברה שלו" . מה הייתי אמורה לעשות עכשיו?! אני לגמרי טיפשה במתמטיקה, אני ומתמטיקה אלה שני עולמות שונים.

ניגשתי אל הלוח, משולש ענק היה מצויר לפניי ועל ידו כל מיני נוסחאות ותרגילים. פתאום הכול נראה לי כמו כתב חרטומים. לכו תדעו באיזה מילון צריך להסתכל בכדי לפרש את זה. מעניין באמת איפה היה הראש שלי באותו הזמן כשלימד את החומר.

דפיקה לא צפויה בדלת הסירה את העיניים של כולם ממני אל הדלת. הדלת נפתחה ובפתחה עמד אותו הבחור מקודם שרצה לדבר איתי, רק שהפעם הוא היה לבוש במכנס שלושת-רבע פשוט וחולצה רגילה.

"המזכירה קוראת לאן קולינס להנהלה" אמר אל המורה ומיד לאחר מכן צפה בי בכיליון עיניים.

עכשיו יותר מתמיד נתקפתי בצמרמורת, רציתי לאחוז בטוש שהיה בידי ולפתור את התרגילים שהיו בפניי למרות שלא ידעתי בדיוק איך.

"ניצלת גב' קולינס" פלט המורה ולקח ממני את הטוש ללוח. חייבת להודות שהוא מעט התקשה לקבל ממני את הטוש חזרה, כי סירבתי לעזוב כמה שניות.

יצאתי אל מחוץ לכיתה ולקחתי נשימה עמוקה. הוא הוביל אותי לקומה האחרונה; קומת הגג.

"מה אתה רוצה ממני?" התפרצתי ברגע שסגר את הדלת מאחורינו. הוא הניח את ידו על שפתיו, מסמן לי להיות בשקט.

"אני בסך הכול רוצה לדבר" הסביר והתיישב על המעקה של הגג, "אפשר לקחת אותך למקום אחד?" שאל.

"לא." סירבתי מיד ובקרירות. אני לא מכירה אותו בכלל.

"את מפחדת?" גיחך. מאוד משעשע!

"אני פשוט לא רואה שום צורך ללכת עם זרים למקומות אחרים" סיננתי. הוא המשיך לחייך וזה החל להרגיז.

"אני לא זר, אני מכיר אותך. קוראים לך אן קולינס, את בת שמונה עשרה, גרה עם שני האחים שלך אחד בשם קרטר והשנייה בשם קים, וזאת לאחר שבטעות הרגת את אימא שלך בגיל שש ואת החבר שלך בגיל שש עשרה וזאת כי לא יכולת להשתלט על הכוח שלך." סיפר. הייתי מזועזעת, מזועזעת לגמרי. מאיפה היה לו את המידע הזה?!

"..ובנוסף עזרת לרוצח עלוב בשם מקס להרוג את דוד שלו והכנופיה שלו. ועכשיו אתם כמו שני יונים חיים באושר ויושר…" גיחך. התעלמתי הפעם, אבל המבט שלי דרש הסברים.

"אני בדיוק כמוך, נסיכת קרח" , "אל תקרא לי ככה!" קטעתי אותו באזהרה. לא אהבתי את הדרך העוקצנית שלו.

"אז אתה לא עובד בתור המנקה של בית הספר" מלמלתי בטיפשותי, הוא אישר.

"יש לי שותפה שיכולה לקרוא את העבר של כל אחד ואחד בעולם הזה….לכן אני יודע עלייך הכול ואני גם יודע על הכאב שלך עם האובדן של אימך" הבהיר. כאב, גיחכתי. הוא יודע על הכאב שלי? כאילו שהידיעה הזאת עוזרת לי במשהו.

"מה אתה רוצה ממני?" הפעם התקרבתי אליו יותר קרוב.

"לתת לך הזדמנות של פעם אחת בחיים שלא היית רוצה לוותר עליה. בתמורה יש לי עסקה בשבילך" הוא בהה בי כמה דקות ולאחר מכן הורה להתלוות אליו. הלכתי אחריו, באמת שלא ידעתי למה נתתי לו להוביל אותי לאן שרצה. ומה עם אבד עליי וניסה לחטוף אותי או להרוג באיזה סמטה מוזנחת?!

למה לא סירבתי?

חצינו את השער האחורי מבלי שאף אחד יראה, ושם הוא הסיע אותי למקום שמדי פעם הרגשתי קשורה אליו.

בית הקברות.

הלכנו והלכנו בין כל הקברים, וכבר יכולתי לנחש לאיפה הלכנו בדיוק. תחושת פחד עטפה אותי, שוב הכאב הזה. זה כבר הרבה זמן שלא ביקרתי את הקבר.

"ויקטוריה קולינס…"

נעמדנו על יד המצבה. בהיתי בתמונה שלה שעם הזמן נראתה יותר ויותר מיושנת, והלכלוך שמסביב גרם לזה להיראות יותר ויותר אמיתי.

לא הצלחתי לעמוד בנחת, לא הרגשתי בנחת כשהייתי לידה כל כך קרוב.

"תכנסי הביתה, אן! " הורתה האם.

"אבל אימא! " התעקשתי, לא רציתי להיות בבית כשהעונה האהובה עליי הייתה בחוץ.

"אל תתווכחי איתי!" היא הרימה את קולה בעצבנות ושוב קראה לי להיכנס.

כיווצתי את פניי בהבעה זועפת, אומנם רק הייתי בת שש, אך שנאתי כשאמרו לי מה לעשות.

אימא הושיטה לי את ידה ואני בליל ברירה נאחזתי בידיה של אימא.

הכול השתנה באותה הדקה

צבע אפור וקר החל לעטוף את אימא שלי ואני הייתי זאת שעשתה זאת. הפכתי אותה לקרח. "

– – –

"הוא ניגש אליי ובעדינות רבה ליטף לי את הלחי , שקעתי בעיניו. הוא הפנט אותי לגמרי.

מבלי לשלוט בעצמי שלחתי את ידיי לחולצתו והורדתי אותה במהירות. הוא חיבק אותי, אך לא נתן לי לנשק אותו. הייתי כבר רגילה למשחקים האלה שלו. הוא רק רפרף על שפתיי, ניסה לפתות אותי.

חייכתי בשעשוע והוא חייך תוך כדי. בכל פעם כשניסיתי להגיע אליו, הוא הרחיק את שפתיו יותר ויותר רחוק , עד שלא יכול היה עוד ולבסוף השגתי אותו. נשקתי קלות לשפתיו בזמן שידו שיחקה עם סוגר החזייה שלי.

נתקפתי צמרמורת, אך צמרמורת עדינה. ברגע אחד הטעם של השפיים שלו החל להישתנות ויכולתי לשמוע את ההשתנקויות שלו. "

"את רוצה לראות אותה שוב, מחוץ לתמונה? לגעת בה, בגוף שכולו בשר ודם, לחבק אותה?….ומה עם אנדי? היית רוצה לבקש ממנו את הסליחה שמגיעה לו?" פנה אליי. שתקתי, לא העזתי להביט לו בעיניים.

"אני יכול להגשים לך את הרצון הזה, אני יכול להעיר אותם מהמתים….כל מה שאבקש בתמורה הוא לעזור לי" הסביר. באותו הרגע לא יכולתי לסרב , הרצון שלי לראות את אימא שלי גבר מעל לכל.

"מה היית עושה בשביל לראות אותם לפחות עוד פעם אחת"

"הכול." עיניי דמעו, אך הדמעות כאילו סירבו לצאת. ניסו לעצור בעדי.