"dauntless " פרק 4

״בואי רן, היכנסי, אל תחששי…״ האישה הביטה בי ברוגע וחביבות.
״ אני לא חוששת״ עניתי, מנסה לשכנע את עצמי. 
נכנסתי אל המשרד וטרקתי את הדלת מאחורי.
החדר עצמו נראה כמו חדר טיפוסי של רופא שיניים אם לא הייתה שם מכונה מוזרה ומאיימת שחוברה בכבל לקצה הקדמי של משקפיים שחורות שנחו על משטח השכיבה בתמימות.
הבטתי בגווני הכחול, ירוק ולבן בהם נצבע החדר והתיישבתי בכיסא הפנוי מול האישה.
היא הרכיבה על אפה משקפיים אדומים והקלידה מספר פרטים במחשב העל שלה.
לאחר מספר דקות היא פנתה אלי בחיוך.
״קוראים לי נעמי, אני בטוחה שכלל לא ידעת שאמורים להתקיים מבחנים וזו הייתה כוונתנו, שגם לא תתכונני אליהם.
בית הספר הזה אולם הוא אחד מהטובים ביותר בעיר אך הוא גם החשאי ביותר.
תיכון הפלגים מקדם תלמידים למצוינות ולתפקידים במחירים שישפיעו על העתיד של כולנו ובנוסף הוא מהווה גורם תומך בחלומותיהם ועוזר להם להגשים אותם.
אם התקבלת זה אומר שיש לך את מה שדרוש כדי להשפיע, להצטיין ולחולל שינוי.
שמעתי עלייך הרבה דברים רן, ההנהלה התלהבה ממך מאוד, במיוחד המנהלת שלנו, טורי. הבנתי שהתקבלת ללא מבחנים לאחר שההרשמה הסתיימה, זה מרשים מאוד.״ החמיאה לי נעמי.
חייכתי מבויישת והודיתי לה.
״עכשיו רן, מבחני ההתאמה נועדו כשי לשייך אותך לפלג הטוב ביותר שבו תוכלי להצליח בדרכך ולהצטיין וכמובן הדבר צריך להיעשות על ידי קבלת החלטות.
החלטות שאת תקבלי כאן.
בכוונתי לעשות לך מספר מבחנים, אל תילחצי בבקשה, אין לך סיבה, התקבלת כבר זה אומר שהגרוע כבר מאחורייך…״ חייכן נעמי.
הנהנתי ברוב קשב.
היא שלפה מהמגירה את תיק העבודות שלי ועיניה בו בהרמת גבה.
״כישרון ניתן לראות שיש לך, הרבה דימיון ללא ספק, השאלה היא רן, האם תהיי מסוגלת לקבל הדרכה כדי לשפר את זה ואולי להיות קצת יותר ממוקדת במציאות?״ שאלה נעמי.
״הכוונה שזה יתבטא בציור?״ שאלתי.
היא הנהנה והביטה בי.
״לא תהיה לי בעיה עם זה״ חייכתי.
״אני בטוחה שזה יועיל לך״ הסכימה נעמי.
״אני מתכוונת… כלומר, אני מאוד אוהבת את מה שאני מציירת ואת העובדה שאני בכלל יכולה לצייר, אני יודעת שיש טובים יותר ופחות טובים אבל השאיפה שלי היא להשתפר בכל דרך ולהיות חלק מהטובים ביותר, אני תמיד אשאף לשלמות, אולי זו בעיה בי…״ הוספתי.
״זה מעולה יקירה, זו תכונה טובה שצריך להגביל אותה בכל זאת…״ צחקקה נעמי.
התרווחתי בכיסאי, המתח החל להתפוגג.
״עכשיו ספרי לי, האם את רוצה לעסוק באומנות בעתיד?, מה החלום שלך?״ שאלה נעמי והסירה את משקפיה.
״אומנות זה כישרון וזה תחביב, החלום שלי הוא לכתוב, להיות סופרת, להצליח לרתק אנשים ולהנחיל בהם מסרים, לעורר בהם תקווה ולרגש אותם עד דמעות… החלום שלי הוא לקחת משהו שאין לי כישרון בו ולפתח את זה עד שאני אהיה מספיק מנוסה. אני רוצה לעסוק במספר דברים בעתיד, הכתיבה והציור הם חלק מזה אבל הכתיבה היא העיקר מבחינתי…״ השבתי.
״אני מבינה… זה מעניין… עכשיו אם תוכלי רן, אני מבקשת ממך לשכב על המיטה ולהרכיב את המשקפיים האלה ובזה אנחנו נגמור את הבדיקה״ אמרה נעמי.
עשיתי כדבריה ונשכבתי על המיטה.
היא הניחה על עיני את המשקפיים והדביקה לראשי מדבקות עגולות במספר נקודות, דבר שעורר בי תהיות אם בכוונתה לסרוק את המוח שלי.
״אל תפחדי רן, זה רק כדי לבדוק אם את אמיצה כמו שאת נראית״ שמעתי את קולה של נעמי במעומעם.
הנהנתי קלות בראשי, חוששת מעט להלא נודע ומייחלת שהבדיקה תסתיים.
״תהיי אמיצה״ שמעתי את קולו של ת׳ור במוחי. אמיצה כמוך?, רציתי להוכיח שאני מסוגלת להיות כזאת.
פקחתי את עיני ונסחפתי אל מערבולת של הבזקים ירוקים ששאבו אותי לחלל שחור.
אור נראה מעלה והוא הלך והתקרב אלי כך שנפרש והציג את המציאות החדשה.
לבשנו כולנו בגדי צבא, סילבר הייתה שם ות׳ור הוביל את השיירה שרצה בקצב אחיד בשביל חצץ אפור שסביבו צמחו עצים ושיחים ירוקים ומלבלבים.
תהיתי מדוע אנחנו רצים או אחרי מה.
הטיתי את ראשי מעלה והבחנתי בלימוזינה לבנה ומפוארת נוסעת לפנינו.
״פלורן, דונבון תתקדמו איתי, אנחנו נעקוף את הלימוזינה מימין, אל תשכחו, חשוב להגן על ה׳זמיר׳״ קרא ת׳ור.
אני וסילבר הנהנו ופנינו עימו לצד ימין.
רצנו כאילו עפנו, דוהרים על הרוח ושערנו מתבדר לכל הכיוונים. זו הייתה הרגשה חופשית אלמלא העובדה שהיינו צריכים להגן על מישהו.
רצנו לפני הלימוזינה ולהפתעתי הגענו אל  ביתי הישן, היכן שהשארתי את הורי ולוריאן.
הדבר נראה לי חשוד.
״ת׳ור ההורים שלי!״ צעקתי כשהבחנתי בהם שוכבים ללא רוח חיים לצד מדרגות הכניסה כשידיהם משולבות.
הדבר נראה אמיתי ומוחשי אך הדמעות לא עלו בעיני.
״עצרו את הלימוזינה!״ הורה ת׳ור במכשיר הקשר ונעצרנו כולנו.
״אני חייבת ללכת אליהם…״ מיהרתי לרוץ.
״פלורן עצרי מיד!״ ת׳ור לפט את ידי ומשך אותי לאחור.
״זה מאוחר מידי ולא עליהם את צריכה להגן! אני המפקד שלך, חובתך להקשיב לי ואם אני אומר לך לא לנסות להציל את ההורים שלך את אמורה לא לעשות זאת, אין בהם עוד מה להציל!״ זעם ת׳ור.
הבטתי בו פעורת פה.
הוא השתגע, ההורים שלי שוכבים מתים מול העיניים שלי ומי יודע מה קרה ללוריאן והוא מבקש ממני לא לבדוק זאת?!. הזדעזעתי קשות.
״הוא צודק רן״ אמרה סילבר אך היא נשמעה מרוחקת לטעמי.
״ מחצית מכם תתפרסו ותסרקו את הבית, חפשו ניצולים, את השאר השאירו״ הורה ת׳ור.
צפיתי בחיילים הצעירים מדלגים מעל גופותיהם של הורי וממהרים אל תוך ביתי.
ירייה נשמעה וכולנו שלפנו את רובינו וכיוונו אל דלת הכניסה.
עוד ירייה ועוד אחת, מישהו טבח בהם מבפנים.
לא פחדתי, לא נרתעתי, לא הסתייגתי, לא נלחצתי, זעמתי.
האדם שיצא מהדלת הצמיד לרקתו של חייל בלונדיני את אקדחו ואיים לירות.
לא הנחתי את נשקי.
ידעתי מי זה, זה היה אבא של לוריאן, היא בחרה לנתק עימו קשר.
וידעתי מה הוא רוצה- אותה בחזרה.
עכשיו הבנתי מי נמצא בלימוזינה.
אני אמורה להגן על לוריאן.
״תניחו את הנשק והביאו לי אותה אם לא אני אירה בו ובעוד כמה!״ איים החוטף בטירוף.
״ת׳ור אל…״ סיננתי.
״תורידו את הנשק לאט…״ הורה ת׳ור.
הבטתי בו בכעס אך עשיתי כדבריו.
אבא של לוריאן, ג׳רי צעד בצליעה לעברנו.
״שחרר אותו״ דרש ת׳ור.
״אז תיתן לי מחליף״ דרש ג׳רי בחיוך ערמומי שחשף שיניים צהובות.
״אני אלך״ קבעתי.
ת׳ור הביט בי בתדהמה.
״אף אחד לא הולך לשום מקום״ קראה סילבר.
במהירות צפיתי בה רוכנת קדימה, אוחזת באקדח ומכוונת אותו אל ג׳רי.
הירייה נשמעה והכדור פגע בירך של החייל החטוף, בו השתמש ג׳רי כמגן.
הוא הטיח את גופו של הנער ארצה וירה במהירות לעברנו.
סילבר התמוטטה לצידי במבט חסר הבעה. עיניה החלולות העידו על מוות.
לוריאן יצאה במהירות מהלימוזינה כג׳רי כיוון לעבר ת׳ור את אקדחו כמרחק של כחמישה מטרים.
ההורים שלי, סילבר… הזעם הפרך לייאוש והייאוש לנחישות.
אני לא אקריב את לוריאן.
אחזתי בידה של אחותי הגדולה.
״אם אתה רוצה אותה תניח את האקדח״ הוריתי.
״לא נראה לי ילדה״ הוא ירק את המילים מפיו.
לא הייתה לי ברירה, אקדחו כוון אל ת׳ור.
דחפתי אל לוריאן מאחורי, בעטתי באקדח של ג׳רי כל כך גבוה ויצרתי חלל של שנייה בשביל שת׳ור יוכל לברוח.
אקדחו של ג׳רי נחת לידי ולפני שהספקתי ללחוץ על ההדק, ג׳רי שלף אקדח נוסף מאחור וירה לעברי.
הכדור התקרב אלי באיטיות וידעתי שבעוד מספר רגעים אני אשכב לצד סילבר.
אבל… העיקר להציל את לוריאן.
ככול שהכדור הלך והתקרב כך גם הרצון שלי להישאר בחיים.
עצמתי את עיני בחוזקה ורציתי להתעורר.
הכאב לא הגיע. הכדור חלף על פני משמאל. נשמע ירייה נוספת והכל החשיך.
נעמי נעמדה מעלי והסירה מפני את המדבקות והמשקפיים השחורות.
״זו הייתה סימולציה של אומץ והקרבה רן, המטרה הייתה לבדוק את קבלת ההחלטות הנכונות במצבי לחץ, הבנה שאת בסימולציה והשליטה בה.
הכדור לא נועד לך ולכן את שלטת בסימולציה ועם הדימיון שלך איפשרת לו לחלוף על פנייך, כל הכבוד רן״ היא הושיטה לי כוס מים.
לגמתי במהירות ועברתי לעמידה.
נעמי הושיטה לי אישור ואני נטלתי אותו מידיה.
״זה אישור שעברת את הבדיקה, תוצאות המבחן יתקבלו בהכרזה בטקס ואז את תקבלי את מערכת השעות שלך״ חייכה נעמי, אך בעיני היה זה ניסיון להסוות בלבול.
הבלבול שלה גרם לי לחשוד, האם משהו לא בסדר במבחן שלי?.
״אוקי להתראות נעמי״ השבתי בנימוס ויצאתי מהמשרד.
ניסיתי להתנער מהמחשבה המחליאה על הורי המתים שהופיעו בסימולציה כך שהלכתי מתנודדת ומסוחררת אל עבר הדלת הבאה של אולם ההתכנסויות.
״פלורן?״ קול נשמע מולי.
נעצרתי.
״נורטון?״ השבתי לו בטון זהה.
הוא הסווה את חיוכו המשועשע ועטה הבעה רצינית.
״הלכת לאיבוד?״ הוא שאל.
״לא״ עניתי.
הוא הנהנן והתכוננו לחלוף על פני.
״ת׳ור?״ שאלתי כשעמד לצידי.
הוא הביט בי בתהייה.
״תודה שאמרת לי להיות אמיצה״ אמרתי בכנות.
הוא חייך, חצי חיוך שוביניסטי, עיניו הכסופות כחולות נצצו ועיני נמשכו אליהן כמגנטים.
״תודה שהצלת אותי״ אמר בפשטות והמשיך בדרכו.
צעדים מדודים שנשמעו כמו שעון מתקתק.
הוא יודע, הוא ראה, אבל איך? נדהמתי.
פניתי לאחור ועיני ליוו אותו בדרכו חזרה למשרד.