סופו של הנער הלוחם (13) הפרק שלפני האחרון

"אתה חייב להציל אותנו. הן הולכות להאכיל את היצורים האלה בנו!" אני אומרת לו. אבל הנער לא מגיב. עיניו אדומות ורושפות, וגופו מרותק לסורגים בשרשראות של יוליה. אני אוחזת באחת מהן, ומגלה שיש בכוחי לשבור אותה. זה מחזיר לי את הביטחון שאכן אני חזקה, חזקה מאוד, בעולם הזה. הגבירה ויוליה מפחדות ממני, כי באמת יש לי כוח רב. אני מבתקת את כל השרשראות שעל הנער, ומושיטה את ידי להסיר את העגיל שבאמצעותו יוליה שולטת בו. ידו אוחזת בידי בחוזקה, ומונעת ממני לעשות זאת.
"תקשיב," אני אומרת לו. "יוליה שולטת בך כאן." אני מניחה את ידי על ראשו. "היא שולטת על המחשבות שלך. אבל אני יודעת שהיא לא שולטת בך פה." ומניחה את אצבעותיי על חזהו, מעל מפתח הלב.
"יוליה היא מלכה." הוא אומר באופן מונוטוני.
"זה לא נכון. היא לא מלכה. היא השתלטה על המחשבות שלך. אבל פה אתה חופשי." אצבעותיי מעסות את הנקודה מעל מפתח הלב. בינתיים יוליה ממשיכה לסובב את הגלגלת, ואנחנו יורדים עוד ועוד למטה, אל היצורים הרעבים.
"יוליה היא מלכה." הוא שוב אומר, הפעם בקול חלש יותר. ואני מרגישה משהו. אני מרגישה איזה כוח שהולך ומתחזק בו, בתוכו, בחזה. אני ממשיכה לעסות את מפתח הלב וחשה את הנקודה הולכת ומתחממת. שטף של מחשבות מציף אותי. אלה המחשבות שלו. הנפש שלו שמחפשת דרך להשתחרר. אני רואה את כל מחשבותיו – את כל הסבל שעבר, את הקרבות האינסופיים ברוע האדיר ששולט בעולם הזה. את הייסורים שהעבירו אותו יוליה והגבירה. איזה נשים רעות… ואני רואה עוד מחשבות. מחשבות עלי. ואני מבינה כמה שהוא רוצה אותי. הוא חושק בי, ממש כמו שאני חושקת בו. אני מסמיקה ונעשית אדומה כולי. אבל זה מחזיר אותי אל המציאות. אנחנו כבר ממש מתקרבים אל השלולית המבאישה, והיצורים מתחתינו משתלהבים ושולחים את ידיהם הוורודות כלפי מעלה. אם אני לא מצליחה לשחרר אותו, אנחנו שנינו ניקרע כאן לגזרים. אני מושיטה שוב את היד אל העגיל, והפעם הוא לא עוצר אותי. אני מסירה את העגיל מתנוך האוזן.
שטף המחשבות הולך ומתחזק. עכשיו אני מוצפת כולי בהרגשה אדירה של תשוקתו אלי, ומבינה שאני משדרת לו במקביל זרם דומה של מחשבות כאלו. עיניו, כבר לא אדומות, אלא כחולות כמו הים, מביטות בי בערגה. הוא אוחז את סנטרי בעדינות ומושך אותי אליו, ואני חשה את שפתיו הגדולות מלטפות בעדנה את שפתיי. זהו רגע קסום, אבל אני גם רוצה לחיות.
"תקשיב, חמוד שלי," אני אומרת לאחר שהתנתקתי מגופו. "יוליה מורידה אותנו לתוך שלולית מלאה ביצורים ממש רעים. תסתכל למטה. אני מרגישה שאתה קיבלת את הכוח שלך חזרה. אני רוצה שתחסל את היצורים האלה. בשבילי."
הוא מהנהן, ואז מביט לעבר הגבירה ויוליה, שעומדות בקצה קרחת היער. "מול שתיהן אין לי סיכוי."
אני מחייכת. "אותן תשאיר לי. אתה רק תטפל ביצורים האלה."
הוא מהנהן. בינתיים הכלוב כבר שוקע בתוך השלולית ואנחנו צפים בנוזל חם ובוצי. יצורים מורעבים שוברים את הסורגים ומתנפלים עלינו. הריר הלבן שלהם ממלא את שנינו ואנחנו נאבקים להשתחרר מהסיבים הדביקים. והנה הנער תופס את אחד היצורים האלו, מניף אותו באוויר ו… מנחית אותו על שלושה יצורים אחרים וארבעתם מתפוצצים בבת אחת. שאר היצורים בשלולית מצווחים בבהלה ובורחים מהשלולית החוצה, אל בינות לעצים. אנחנו יוצאים מהשלולית, וצועדים יחד, יד בבד, אל עבר הגבירה ויוליה. הכלבים השחורים של הגבירה עומדים מלפניה, חושפים לעברנו את שיניהם הגדולות. הקרב הסופי מתחיל.