סופו של הנער הלוחם (3)

עכשיו אנחנו רצים ביער. ידו אוחזת בידי ואנחנו רצים יחד, כפות רגלינו היחפות מטופפות על הקרקע הלחה של היער האפל. פה ושם יוצאים צללים מאיימים, אבל עכשיו אני אתו, ואני לא מפחדת.
כשאני מתעייפת, הוא נושא אותי בזרועותיו וממשיך לרוץ. אני רואה את צמרות העצים העירומים מסתחררים מעלי, שעה שרגליו הכבירות של הנער נושאות אותנו בין העצים.
בסוף אנחנו מגיעים לצריף קטן במעבה היער. הנער פותח את הדלת עם הרגל ואנו נכנסים פנימה. הוא מניח אותי בעדינות על מיטה נוחה ויוצא החוצה. אני מפחדת שהוא לא יחזור אבל הוא חוזר, נושא על כתפו הרחבה גזעי עצים. הוא תוחב אותם אל האח ומדליק אש. חום נעים ומלטף עוטף אותנו בצריף.
כשאני מתעוררת משינה, האש באח כבר כמעט כבתה. הנער מוציא מעל לאש קומקום שזה עתה רתח, ומכין לנו תה. הוא אפילו מוציא מהארון עוגיות… ואנחנו שותים תה ואוכלים. רחש מחוץ לצריף מקפיץ את שנינו. הנער פותח בזהירות את הדלת ויוצא החוצה, אני בעקבותיו.
מחוץ לדלת אני רואה אישה, גבוהה מאוד, לבושה בשמלת משי שחורה וארוכה, שקצותיה נגררים אחריה על הקרקע, עומדת ומביטה בנו. פניה יפים מאוד אבל גם מפחידים. משני צדדיה רובצים כלבים ענקיים ושחורים. היא מרימה לעברנו את ידה הארוכה, ואז מצביעה לעברנו, או יותר נכון, לעבר הנער, באצבע ארוכה ודקה.
הנער מורה לי להיכנס לצריף, ומתחיל לצעוד לעבר האישה. אני מפחדת.