סופו של הנער הלוחם (8)

כשאנחנו מגיעים לצריף, אני קופצת מגב הזאב וממהרת להיכנס פנימה. המראה שנגלה לעיני לא מוצא חן בעיני.
הנער צמוד בגבו לקיר. שרשראות זהובות משובצות יהלומים קטנים מקבעות את הזרועות והחזה אל הצריף. הוא רחב כל כך עד שהוא מכסה את הקיר כולו. לידו ניצבת הנערה הקטנה, הפיה. בדרך לא מובנת היא הצליחה להגיע לכאן לפני, ואני רכבתי על זאב ענקי שדהר לכאן במהירות מסחררת…
עיניו של הנער מהופנטות. אני מבחינה בכך מיד. הנערה אוחזת בכף ידה הקטנה חפץ כלשהו. אני מבחינה כי זהו עגיל. עשוי זהב, ומשובץ ביהלומים הקטנים שמעטרים את השרשראות שכובלות את הנער. הנערה נעמדת על כיסא, כך שהיא בגובה הפנים של הנער, ומביטה בי.
"את רואה את העגיל הזה? ברגע שאני אצמיד אותו לתנוך האוזן שלו, הוא יהיה גמור. הוא יהיה שלי, לנצח! כי אף גבר לא עומד בכוח היהלומים של יוליה."
"מה את רוצה ממנו?"
"מה אני רוצה ממנו?" היא מצחקקת. "אני בכלל רציתי אותך! הגבירה שלחה אותי להביא אותך. היא ממש מפחדת ממך, לא ברור לי למה, והיא רוצה לכלוא אותך. אבל לא הצלחתי ללכוד אותך! הזאב הנוראי הזה שממתין לך שם בחוץ מונע את זה ממני. אז אין בעיה! אני אביא לגבירה את פרס הניחומים – את ערימת השרירים הזאת." והיא טופחת על כתפו של הנער.
"ומה גורם לך לחשוב שאני אתן לך לעשות את זה?" אני שואלת. אני כבר מבינה שהגבירה, אותה אישה מפחידה שביקרה כאן קודם, די מפחדת ממני, וגם שכנראה יש לי כאן בעולם הזה כוחות די חזקים. ואפילו שאני לא מצליחה להבין את טיבם, זה נוסך בי ביטחון. "את לא הולכת לצאת מהצריף עם הנער הזה. אני והזאב לא ניתן לך."
הנערה צוחקת לעברי. "לא תתנו לי? כשיש לי אותו, אתם לא מהווים בכלל מכשול!" והיא מצמידה את העגיל אל האוזן, ונועצת אותו בכוח בתנוך.
עיניו של הנער הופכות אדומות. יוליה אוחזת בסנטרו ומסובבת את ראשו לכיוונה. "את מי אתה משרת, עבד?"
"אותך, יוליה המלכה."
"תשובה טובה. יש כאן נערה חצופה וזאב מכוער. תהרוג אותם בשבילי?"
"מה שתבקשי, יוליה המלכה."
הנערה מסירה את השרשראות מגופו של הנער, והוא משתחרר ומתחיל לצעוד לעברי. לפתע אני מתחילה ממש לפחד ממנו…