זה בלתי אפשרי…

היא לא יכלה.
היא לא יכלה להתקרב אליו, ללחוש לו.
היא לא יכלה לומר לו, הוא לא מאמין בה… בדיוק כמו כולם…
הוא משייט בסירתו כל יום, ואף פעם לא שם לב אליה,
היא מסתתרת ממנו,
מתחבאת בין הגלים,
מחכה לזמן מתאים ללחוש לו את המילים שתמיד רצתה לומר לו…
היא מחפשת אותו בין הסלעים,
מחכה למשהו,
היא עצמה לא יודעת למה, אולי לסימן?
לא, זה בלתי אפשרי, הוא לא מאמין בה… בדיוק כמו כולם…
היא מסתכלת עליו שוב,
היא מביטה בשיער הפרוע, בחיוך השובב, ובמבט הרציני שהיא כל כך אהבה…
היא הייתה בטוחה, שהוא לא זוכר כלום ממה שקרה בסערה…

הוא שייט בסירתו עד השעות הקטנות של הלילה,
הוא היה שיכור ומלא ביטחון עצמי.
והוא אפילו לא שם לב שהוא מנווט את סירתו לתוך מערבולת,
סירתו התהפכה
והוא החל לטבוע,
היא כבר ראתה איך נשמתו מנסה להיאחז בידיו…
ואז,
היא צללה,
היא ידעה שרוב הסיכויים שגם היא תיטבע,
אבל הוא היה אהוב ליבה,
הוא היה חשוב לה יותר מכל דבר אחר בעולם.
היא הצליחה להעלות אותו על פני המים,
ושחתה איתו לכיוון היבשה.
הוא לא היה מת, אבל גם לא היה ער…

היא זוכרת איך שליטפה את פניו ברכות,
ואת השירים ששרה לו,
אבל הוא לא זוכר אותה,
זה בלתי אפשרי, הוא לא מאמין בה, בדיוק כמו כולם…

היא עוד פעם עולה על פני המים,
כדי לראות את אהוב ליבה,
והפעם, היא רצתה להתגלות אליו,
לספר לו,
לשיר לו,
אך הפעם, הוא לא היה לבד,
אלה עם נערה,
נערה אדירה ביופיה,
נערה עם חיוך קסום,
נערה שהיא בוודאי בת זוגתו של אהוב ליבה.

מרוב צער
ובכי מר,
היא נפטרה,
היא רצתה להיות איתו,
אבל לא יכלה,
היא הפכה לקצף הגלים שמשיט את הסירה של אהובה ובת זוגתו,
כך היא שומרת עליו עד עצם היום הזה.

אך היא הייתה צריכה לדעת,
זה היה בלתי אפשרי, הוא לא מאמין בה, בדיוק כמו כולם…
קראו לה מרינה,
והיא קראה לעצמה,
מרינה בת הים התמימה.