היפה והחיה- גרסא שלי פרק 10

בס"ד

אין ספק ששעת הארוחה עם החיה השתפרה מאוד.
בעבר כל ארוחה או שעת נישנוש בחברתו הייתה עינוי, משום שלא היו לו שום נימוסים או התחשבות בזולת. הוא היה זולל את המאכלים כחיית פרא, מתלכלך ומלכלך את סביבתו.
אבל בעזרת עידודה העדין של בל החל החיה לשפר את הופעתו ונימוסיו. הוא הקפיד להתרחץ, לצחצח שיניים, לקצוץ ציפורניים וללבוש בגדים נקיים.
הסכו"ם שהיה קטן מדי עבור כפות ידיו הגדולות וגרם לו לחוסר עידון הוחלף למערכת כלים גדולה וכבדה יותר, שהתאימה לראול יותר מאשר הכלים הרגילים, זה דרש הסתגלות- אבל ברגע שלמד לאכול נכון הקפיד החיה להשתמש בהם.
הוא גם למד לשים לב לסביבותיו, לאכול לאט ובצורה נקייה, ללעוס בפה סגור ולא לפזר פרורים.
שעת הארוחה הפכה לשעה של שיחה נעימה וצחוק עבורו, שעה מאושרת שהוענקה לו ע"י בל.
בל למדה לכבד את ראול יותר ויותר, קודם היה גס וקשה, והיה מבהיל אותה במראהו והתנהגותו, שהייתה לא צפוייה לפעמים וזועפת תמיד. עכשיו הרבה לחייך, סביב עיניו נוצרו קמטי צחוק קבועים, והסרת ההבעה הרעה מפניו הפחיתה מאוד מכיעורו, כמו גם העובדה שכעת הסתרק, הבריש את שיניו והתקלח באופן קבוע.
היא העריצה את ידיעותיו, הוא היה חכם מאוד, הוא היה עדין ומבוייש לפעמים, ומצחיק ואנרגטי בפעמים אחרות, הוא היה קשוב, ודעותיו, שהיו שונות כ"כ משלה- החל בספרים וכלה באופנה, היאנ נהנתה להתווכח איתו, משום שהיו אלה וויכוחים סוערים, שקולים, אך מכבדים. איש מעולם לא הקשיב לה כמוהו, הבין אותה כמוהו, הם חלקו גם אהבות משותפות:
שניהם אהבו שושנים, נהנו מחברת חיות הבית והחצר, והמוזיקה- כמה שהיא אהבה כאשר הוא יצר מוזיקה!
הוא היה מתיישב מול פסנתר הכנף, מחליק את אצבעותיו על הקלידים, ומנגן…. היא הייתה נעמדת מאחוריו, נועצת עינים בידיו שהיו מנגנות בקלילות, בחופשיות, גורמות לכלי להפיק צלילים נפלאים, מרגשים. שמחים או עצובים, צלילים שהיו גורמים לה להתחמם ולהסמיק או לבכות, כאלה שגרמו לה אושר או געגועים עזים כ"כ עד שלא יכלה אלה להתייפח כתינוקת, עד שראול הה מפסיק וניגש אליה, לוחש לה ומרגיע, היא הייתה מניחה את ראשה על כתפו והוא היה מלטף את שערה. בעבר נגעלה ממראהו, ולא סבלה את המחשבה שייגע בה- כעת הייתה מוכנה להפקיד בידיו את חייה.
משום שהיא טעתה. ותום טעה. וכולם טעו. הוא לא היה מפלצת, הוא היה אדם, אדם אנושי וחם ורחום ונהדר כ"כ,
איך היא לא ראתה זאת קודם?
"במה את מנגנת?" שאל אותה פעם. בל הסמיקה וניענעה בראשה.
"אני לא מנגנת"
"לא יכול להיות! את בטוח מנגנת במשהו"
"טוב…" היססה בל, "אני, מנגנת בחליל" הודתה.
"יש פה חליל. יש פה חלילים וחליליות מכל הסוגים, למה שלא תנסי?"
"אני.. אני מכירה רק מנגינות של צוענים, הם לא מתאימות למוזיקה שאתה מנגן, אני לא רוצה לבזות את עצמי בסוג המוזיקה הזה"
"למה? מנגינות צוענים הם עליזות מאוד, אני אשמח לשמוע!"
לבסוף בל השתכנעה. ובחשש קל לקחה את כלי הנגינה וקרבה אותו אל שפתיה המלאות, העדינות.
היא נגנה נעימת הרים שקטה, מהסוג שצוענים בעלי צאן מנגנים בשעת המרעה, היא לא התכוונה להודות בזה לעולם, אבל היא התגעגעה מאוד לנגן, לאחר המנגינה הזו היא ניגנה שיר עליז וצורמני שאהבה במיוחד. ואז עוד שיר, ועוד אחד, מופתעת מזרם המנגינות שדרשו ממנה לנגן אותן, לאחר זמן מה שראול הקשיב לה בתשומת לב כמעט מהופנטת, הוא החל ללוות אותה בפסנתר. בהתחלה בשקט, כדי שלא תרגיש בו ותחדל לנגן, ואחר כך הגביר את עוצמתו, הם נגנו ביחד זמן רב, עד שבל לא יכלה לנשום ולראול כאבו האצבעות. מאז הם נהגו לנגן ביחד לעיתים קרובות. בל ידעה לנגן גם על קתרוס, כלי הנגינה של זמרי סיפורים נודדים, ולמדה את ראול. ראול לימד אותה לנגן על נבל. לעיתים רחוקות הסכימה בל לשיר, היה לה קול גבוהה וצלול, שצלילי קול ילדותי עוד נשמעו בו, אבל היא התביישה לשיר בקול. ולרוב לא הסכימה.
בסופו של דבר, זה היה שונה מאוד ממה שבל ציפתה שתחווה תחת מאסרו של החיה, היא הייתה בטוחה שתהיה תקועה בתא המסריח ההוא עד אחרית הימים, אבל זה דמה יותר לחיי נסיכה בארמון מפואר. והיא נהנתה מהם יותר מאשר מחיי הצוענים שבהם התנסתה עד כה. היא הייתה ביתה של אימה יותר מאשר של אביה, כפי שאמר לה אביה בעצמו פעמים רבות בחייו,
"את דומה לאימך הרבה יותר מאשר לי"
"במה אני דומה לה?"
"היא הייתה יפיפיה, כמוך. וחכמה כמוך, ועקשנית כמוך!" כאן הוא היה מדגדג אותה עד שהייתה צוחקת.
"היא יכלה להתחתן עם איש עשיר מפונק שהיה לו בית מפואר, הרבה תענוגות. אבל, היא בחרה להתחתן איתי!" היה מכריז בגאווה.
כן, בל התאימה יותר לחיי בית. פעמים רבות בזמן שחנו והציגו בפני ערים גדולום הייתה שומעת מילמולי נאצה של אנשים בעלי אמונות תפלות נגד הצוענים, אנשים שהאמינו שבל הייתה תינוקת חטופה, שנחטפה ע"י צוענים. "ילדה מוחלפת" ועוד ביטויים. אמונות טפלות אלו הרגיזו מאוד את הצוענים באשר הם. למה להם לחטוף ילדים עירוניים? יש להם מספיק ילדים משלהם, תודה.
והימים חלפו, ימים שבועות וחודשים, בל והחיה התקרבו, ובל עמדה בפתח יום הולדתה ה18.
"זה צריך להיות משהו מיוחד!" הכריז לומייר בלהט באוזני קוקסוורט שהנהן בקשב.
"נערוך נשף!"
מתחת לפני השטח, וללא ידיעתה של בל, רחשה הטירה, ככול שבל והחיה התקרבו, כך ציפו וקיוו היושבים המכושפים יותר ויותר להסרת הקללה, שסימנים לניפוצה נראו בכל מקום:
רהיטים שהתייאשו ודממו כמעט לחלוטין התמלאו מרץ, וחזרו לקוות, חיות המשק הבודדות שהפכו לרהיטים גם הם חזרו להיות חיות, כל החפצים זזו בחופשיות יתר ופחות נוקשות. האפלה שעטפה את הטירה דרך קבע התפוגגה, ושמש ואור וחיים שטפו את הטירה. אבל בל עדיין לא הודתה בפה מלאה על אהבתה לחיה, הכישוף נותר בעינו, ורבים החלו להתייאש שהוא לא יוסר לעולם.
"למה אנחנו לא פשוט מגלים לה וזה?" רטן תנור המטבח קצר-הרוח לגברת קומקום ולינדה, שהזדעזעו למשמעהו.
"אסור לנו לגלות לה!" הכריזה גברת קומקום "זה יהיה אסון אם נגלה! אתה לא מבין?"
"לבל אסור לדעת שהיא אחראית להסרת הקללה, היא תהיה מבוהלת מכובד אחריות ולא טיבעית, היא לעולם לא תוכל להתאהב באדון בדרך זו!" הסביר לינדה.
"עלינו להיות סבלניים, ועד אז, אולי, יום אחד…" התפללה גברת קומקום.
כולם חשבו על הנשף, הם תכננו ארוע מפואר. גם ללא קשר להסרת הקללה, בל גרמה לכולם להיות מאושרים והם רצו לשמח אותה.
קוקסוורט ולומייר תכננו קצת יותר
"בנשף, אתה חייב להודות בפניה בנשף!" התעקש לומייר לפני החיה.
"זה יהיה הגיוני מאוד, יהיו ריקודים, ארוחה רומנטית, מוזיקה, זמן מושלם אדוני, והקללה תוסר!" דרש קוקסוורט.
"אני… אני לא יכול." נאנח ראול.
"מה אתה לא יכול?"
"אני לא יכול להודות בפניה, אני פוחד"
"וממה יש לך לפחוד, אדוני?"
"מכל הסיבות לומייר! מכל הסיבות! איך אני יכול להודות בפניה על אהבתי? היא תצחק עליי, תסרב לי, היא- פשוט מושלמת! ואני…"
"אדוני! אנו מכירים את בל זמן מספיק כדי לדעת שהא לא תצחק לך- ובקשר לסרוב, טוב, לא תדע עד שלא תנסה" הרגיע קוקסוורט
"אתם בטוחים?"
"לחלוטין!" הסכימו גם לומייר וגם קוקסוורט ברגע נדיר.
"טוב," חייך ראול "אם שניכם מסכימים סופסוף, כדאי שאנצל זאת"