היפה והחיה- גרסא שלי פרק 4

אביג'ולי 05/01/2013 1118 צפיות 3 תגובות

בס"ד

החיה הייתה ללא ספק מכוערת. גבוהה ומעוותת. עם גיבנת, עור חום-אפור מחוספס ומגליד, מכוסה בשערות גסות שכיערו אותו עוד יותר אבל לא כיסו את עורו הדוחה. ציפורניו היו צהובות ומעוקלות, שקועות בבשרו וחורטות בקצות אצבעותיו חריצים אדומים. פניו היו מעוותות, מצח גבוהה בצדעיו ש"נפל" קדימה בקדמת מצחו, אף מגובן ושפתים שחורות מבוקעות. שיניו היו לבנות וחזקות, אבל גם ענקיות, חדות ומבעיטות. שערו היה קש מלוכלך. הוא התנשא לגובה של יותר משני מטרים והדבר היפה היחיד בו היו עיניו המסתוריות, הגדולות בצבע כחול-טורקיז. והוא לבש רק מכנס בד ארוך, מטונף.
בל לא יכלה להסתיר את תחושת הגועל והדחייה שניצתה בה למראהו, היא כמעט התחרטה על החלטתה להחליף את תום. החיה נסוג אל הצללים ופלט "תחליטי כבר!" אבל היא כבר נתנה את הבטחתה, ותום היה חשוב לה יותר מדי. הוא היה אחיה.
"אני מסכימה"
הם לחצו ידיים. מגע ידו העביר בה צמרמורת של גועל. הוא שחרר את תום שמיהר להיאחז בה. היא שחררה את השרשרת שסימלה את קשר השבועה והדם בניהם, היא ידעה שהוא יחזור כדי לנסות ולהציל אותה, אבל אם יעשה את זה הוא ייתפס והיא לא תוכל להגן עליו הפעם. היא קיוותה שזה יגרום לו שלא לחזור. היא הניחה את השרשרת בידו
"אני משחררת אותך מכל אחריות כלפי."
היא הרגישה כבדות חלולה ונוראית שזוחלת אל ראשה וליבה. היא התאמצה שלא לבכות ולהיות אמיצה וכבשה את ראשה ברצפה. הם התחבקו, נאחזים אחד בשני עד כאב ובל רצתה לפחות להיפרד כמו שצריך אבל החיה גרר את תום והפריד בניהם בגסות,
"היא כבר לא שלך"
וזה היה נכון. היא כבר לא שלו, לא של עצמה, עכשיו היא רכושו של חיה דוחה וחמדנית שתעשה בה מה שתחפץ. משקולות אדירות החזיקו אותה במקומה כשתום נשלח החוצה, היא נלחמה בעצמה קשות שלא לרוץ אחריו. היא הבטיחה. היא תקיים. אבל כל צעד מהדהד שהפריד בינה לבין תום, חרותה וחייה המוגנים קרע אותה לגזרים. הדמעות פרצו החוצה ללא שליטה. והיא כבשה את פניה בידה. היא שמעה את החיה חוזרת, נעצרת בתחתית המדרגות ומשוחחת עם מישהו. יותר נכון, מתווכחת, היא לא שמעה על מה הוויכוח, לא היה אכפת לה. החיה חזרה. היא לא הביטה בה כדי שלא יראה שהיא בוכה וניסתה להאשימו בקול יציב ככל האפשר
"יכולתה לפחות לתת לנו להיפרד".

אחרי ששלח את הנער הביתה עצרו אותו לומייר וקוקסוורט על מפתן המדרגות של המגדל הצפוני.
"אדוני" פתח קוקסוורט, "תהינו, מכיוון שהנערה עומדת להישאר כאן לנצח, אולי כדאי להעמיד לרשותה חדר נוח יותר?"
החיה העיפה בו מבט עייף.
"כלומר," מיהר לומייר להוסיף "אם תרצה שתרגיש בנוח כל עוד היא פה, אני בטוח ששני הצדדים יהיו מרוצים אם היא תתמקם בנוחות"
"תעשו מה שאתם רוצים"
"הו, לא לא! אתה חייב להיות זה שיציע לה מגורים הולמים. אחרת, איך יחסה ישתנה לטובתך?"
"לומייר, תסתכל עליי, אפילו אחרי שנים במחיצתי אתה לא מסוגל לעשות זאת, בגללי היא גם איבדה את אחיה וגם את חרותה, בבת-אחת, אתה חושב שיחסה אלי ישתנה אי-פעם?"
"אולי ארוחת ערב רומנטית תוכל לעזור" הציע קוקסוורט. החיה רק נחר בבוז
"לא, לא, רגע! אולי שעוני עלה על משהו, לא יאמן קוקסוורט, אבל פעם בקללה אפילו אתה מעלה רעיון סביר."
"אני מוחא בתוקף! הרעיונות שלי הם תמיד-"
"שקט!" רעם החיה. הם השתתקו. החיה עלה לתא של בל. ליבו נצבט כאשר ראה שהיא אפילו לא מסוגלת להביט לכיוונו. היא החניקה בכי ופלטה:
"יכולתה לפחות לתת לנו להיפרד". הוא הרגיש רע עם עצמו, ושנא את כיעורו המקולל.
והנערה שמולו הייתה כ"כ יפה, והוא התרגש עד עמקי נשמתו על ההקרבה העצומה שלה למען אחיה. אפילו בימיו הטובים ביותר הוא ידע בברור שאיש לא יסכן את עצמו למענו ללא תמורה הולמת. הוא מיהר להפריד בניהם כי לא יכל לשאת את הקרבה והחום העצומים שחלקו זו עם זה.
הוא הרגיש כאידיוט מושלם.
"אני אקח אותך לחדר שלך" נשף לאט. מאחוריו שמע את רב המלצרים וסוכן הבית ממהרים להכין ולנקות לפניהם חדר הולם. אפילו ככה, עם פנים קרועות, נפוחות ואדומות מבכי, שער פרוע והבעה מבולבלת בל הייתה יפה כ"כ שנשימתו נעצרה. והיא שנאה אותו.
"מ…מה?" היא הופתעה באמת שהוא לא משאיר אותה בתא המסריח.
"את מעדיפה להישאר כאן?" הגיב בחריפות
"לא,"
"אז בואי" הוא הושיט לה את ידו לעזור לה לקום. היא נרתעה מפניו.
"בואי איתי!" פקד. בל קמה ללא עזרה והלכה אחריו בשקט. בזמן שסיירו בטירה היא הלכה מאחוריו בדממה. החיה הגניב מבטים אחורה מדי פעם וראה אותה מוחת את דמעותיה בזעם, ומציצה בפאר של הטירה. מידי פעם נתלה מבטה בציור זה או אחר, החיה שמח שלפחות המקום ימצא חן בעיניה לאחר זמן.
הוא ניסה להגיד משהוא נחמד:
"אז.. אני מקווה שתאהבי לחיות כאן" ברגע שיצא המשפט מפיו הוא הצטער על כך, איזה סיבות יש לה לאהוב לחיות כאן?! הרי היא כאן בכפייה, ואיש לא מאושר כאשר החיה בסביבה.
היא לא הגיבה בשום צורה מלבד הבעת הצער בעיניה שהועמקה. הוא ניסה שוב:
"אממ.. ומאחר והטירה היא ביתך עכשיו, את יכולה להסתובב בה כמה שתרצי." ואז נזכר והוסיף בקשיחות "חוץ מאשר לאגף המערבי!"
סופסוף היא התעוררה: "מה יש באגף המערבי?"
חטטנית חצופה.
"אסור לך להיכנס לשם!!!" שאג עליה החיה וחיסל סופית את ניסיונות השיחה בניהם, בל התכווצה בתוך עצמה וייחלה לשקט, וחופש מנוכחות החיה. לבסוף הם הגיעו לחדר שלה. החיה פתח את הדלת והיא נכנסה פנימה, מבטה כבוש ברצפה ומפספס את יופי החדר, עיצובו הנעים והעדין והנוף המיוחד הניבט מהחלונות. לאחר שנכנסה ניזכר החיה בעצתו של קוקסוורט, אבל בגלל עצבנותו יצאה לו פקודה במקום בקשה:
"את מצטרפת אלי לארוחת ערב- זו לא שאלה!" טרק את הדלת ונעל אותה. ברגע שנשארה לבדה התמוטטה בל, השליכה את עצמה על המיטה הרכה ובכתה שעה ארוכה.

תוק-תוק-תוק. דפיקות עדינות שלפו את בל מענן הרחמים העצמיים בו הייתה שקועה.
"אפשר להיכנס?" שאל קול עדין, חמים ואימהי כ"כ שגרם לבל לרצות להתייפח שוב.
"תכנסו"
אל החדר נכנסה עגלת הגשה ועלייה קומקום חרסינה עם עיני חרסינה מצוירות וגם פה. לידו היה ספל קטן עם אותה דוגמה.
"חשבתי שתרצי כוס תה חם, אני מוצאת שזה תמיד מנחם אותי".
"אבל אני מעדיף שוקו" תרם הספלון את דעתו.
גברת קומקום ראתה שבל מחווירה, עיניה נפערו ושפתיה רטטו, בל צעדה אחורה למראה כלי התה המדברים, ונתקלה בארון
"אבבל… אתם… אתם, כלים!"
"כן, והנה אנחנו כן" ענתה הארון הקול לבבי. בל התיישבה על המיטה, ממששת את ליבה ומוודה שדעתה לא נטרפה עליה.
"אני יודעת שזה מוזר, מתוקה. איך את רוצה את התה שלך?" שאלה גברת קומקום בנעימות
"וואוו, זה, זה מדהים!" התלהבה בל
"רוצה ליראות אותי עושה בועות בתה?" שאל צ'יפ בהתרגשות
"צ'יפ, התנהג בנימוס. נערתי, אנחנו מאוד מעריכים אותך על המעשה האמיץ שעשית, את גיבורה, ואני מקווים שתתעודדי עם הזמן…"
"בכל מקרה, עלייך להתארגן לארוחת הערב!" הארון חיפשה שמלה מתאימה וכשמצאה שלפה אותה והציעה אותה לבל: "הנה, מה את אומרת עלייה יקירתי?"
"תודה רבה לך גברת.."
"לינדה ג'וברן, בטח שמעת עליי"
"חושבת שלא, מצטערת.."
"שמעת, גברת קומקום? כבר שכחו ממני! ממני, מלכת האופרה!"
"אני חושבת שזה קשור להשכלה המועטה שלי בתרבות גברתי," מיהרה להרגיע בל את לינדה כדי שלא תעלב.
"בכל מקרה, אתן לא צריכות להתאמץ כ"כ, אין לי שום כוונות לאכול בחברת החיה."
כל הנוכחים בחדר צחקו בעצבנות, ואז קלטו שבל רצינית, היא עמדה להפר פקודה מפורשת של החיה.
"אבל.. את חייבת ללכת, האדון ציווה עלייך…" מלמלה לינדה
"הוא לא האדון שלי!" צעקה בל בכעס
האווירה בחדר נעשתה מתוחה. כל רוח הלוחמנות של בל נגמרה, לעזאזל, הוא כן האדון שלה, היא עצמה העמידה אותה לרשותו.
"בבקשה, בל, אנו מבינים אותך מאוד, קשה להיות במצבך אבל, אנא, הסכימי ללכת, האדון ישמח מאוד אם תאכלי בחברתו" הרגיעה גברת קומקום ופנתה לצאת.
"בוא, צ'יפ" כשהם יצאו שמעה בל את צ'יפ מעיר:
"עכשיו הולך להיות כאן אקשן"

החיה הלכה הלוך ושוב חדר האוכל ונהם בעצבנות מעיף מדי פעם מבטים על השולחן הערוך בכל-טוב. לומייר, קוקסוורט וגברת קומקום מנסים להרגיעו
"איפה היא? היא כבר הייתה אמורה לרדת!"
"אדוני תן לה זמן!" התחנן קוקסוורט
"הו, אדוני, הרי ידוע שזמן התארגנותן של בנות לאירוע הוא בין חמש דקות לשלוש שעות!" ניסה לומייר להתלוצץ.
"אני חי באשליות" נאנח החיה "היא כ"כ יפה, ואני, תסתכלו עלי!" הוא נאנח שוב.
"אדוני" העזה גברת קומקום "אולי, חשבת, להתקלח? ולהחליף בגדים? ואולי, לגזוז ציפורניים?!"
לומייר וקוקסוורט הינהנו בהסכמה.
"מה זה משנה?" פטר החיה "אני מכוער ולא משנה מה אני יעשה- היא תיגעל מימני, ראיתי את הדחיה בעיניה, כמו כולם"
"אדוני, אתה חייב לגרום לה לראות מעבר למראה החיצוני!"
"איך?"
"תהיה ג'נטלמן" תרם לומייר
"התנהג בנימוס!" פקד קוקסוורט
"תחייך" "חלק לה מחמאות" "תהיה עדין" "תהיה קשוב" "תתרחץ" "אל תלחץ" החיה החל להילחץ ממבול הוראות.
"והכי הכי חשוב-" זמרו ביחד גברת קומקום, קוקסוורט ולומייר
"מה!?" שאג החיה בקוצר רוח
"תלמד להשתלט על עצמך!!!"
החיה נכלם, ומיהר להעביר נושא
"אבל איפה היא?"
"אני אלך לקרוא לה" מיהר קוקסוורט להתנדב. כשהלך, חיכו כולם בקוצר רוח. החיה כססה את ציפורניה.
"זה באמת מנהג מגעיל" רטן לומייר
"שקט!" קראה גברת קומקום "הנה היא מגיע אדוני!"
ואכן, הדלת נפתחה, אבל רק השעון נכנס, והודיע בשפל קול
"היא לא באה"

"מה?!"

בל שמעה את שאגת הזעם עד לחדרה, כמה קומות מעל חדר האוכל, היא לא הספיקה לספור עד 10 והחיה כבר הלם בדלת חדרה
"בואי לארוחת הערב!"
"לא רוצה!"
"צאי החוצה!
"לא!"
"אם לא תצאי אני יוציא אותך בכוח!"
"נראה אותך מנסה!"
לומייר משך את קצה גלימתו של החיה ולחש "אדוני, אני לא חושב שזו תהיה הדרך הטובה ביותר לשכנע אותה"
"אבל היא עושה לי חיים קשים!" שאג בתסכול "למה את עושה לי חיים קשים?" קרא על מעבר הדלת הנעולה
"כי אתה מתנהג כמו ילד קטן!"
"אני רוצה שתבואי איתי לארוחת ערב!"
"ממש ילד קטן."
"אאההה" שאג החיה וכמעט שבר את הדלת
"אדוני!" זעף קוקסוורט "נסה לפחות להתנהג כג'נטלמן!"
החיה נשם עמוק, חשק את שיניו ושאל ברוב הנימוס שהצליח לגייס:
"יהיה לי לכבוד עם תתלווי אלי לארוחת ערב"
"בבקשה" לחשה גברת קומקום
"בבקשה" הוסיף
"לא!"
"אם לא נאה לך לאכול איתי, את לא תאכלי בכלל!" איים
"אני לא רעבה!"
"אז תישארי כאן ותגוועי!!!" צרח החיה והלך
"אוי ווי" נאנחה גברת קומקום "זה לא הלך טוב במיוחד, נכון?"

"בל" ניסתה לינדה לנחם את בל "לאדון יש מצבי רוח, אבל בפנים הוא עדין, וטוב לב"
"באמת?" נקשה בל ברצפה בזעם "אז למה הוא כלא את אחי? למה הוא הכריח אותי לבחור בין לאבד את אחי או לאבד את חרותי, חיי וחלומותיי?"
"גברתי," נאנחה לינדה "את לא מכירה אותו, ומלבד זה, את הרי הבטחת" הזכירה לה
"הבטחתי לו שאשאר כאן במקום אחי, ושלא אנסה לברוח, זה הכל"
"אבל הוא מנסה לנחם אותך, למה את מאמללת את עצמך?

החיה הסתובב בחדרו בזעף ממלמל לעצמו, ואז וחטף מהשולחן מראה מכושפת, שיכולה להראות לו כל מקום שירצה, הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון
"הראה לי את הנערה"

"הזמן יעבור, ואת תכירי אותו באמת" עודדה לינדה
"אני לא רוצה להכיר אותו, אני לא רוצה שום קשר איתו!"

החיה נאנח בצער והניח את המראה
"מה חשבתי לעצמי?"

'לינדה צודקת' חשבה בל. מה שנעשה, נעשה. ואין טעם לבכות על מה שאין. החיה באמת ניסה לנחם אותה, הוא העביר אותה לחדר נוח, מפואר, המתאים לנסיכה. יש לה ארון מלא בבגדים יפים, הוא אפילו הכין לכבודה ארוחת ערב וקיווה לסעוד איתה. זו לא אשמתו שהוא נראה דוחה, מצבה לכל הפחות בסדר, והיא ודאי העליבה אותו מאוד.
אבל היא פשוט לא יכלה לסבול את נוכחותו. לא עכשיו. עכשיו הכל טרי מדי.
היא שינתה את תנוחתה מתחת לשמיכה. היא מעולם לא שכבה במיטה נוחה כזו. היא הייתה עייפה מאוד אבל לא הצליחה להירדם. היא לא שיקרה לחיה, היא באמת לא הייתה רעבה. הצער שכך מעט והטירה סקרנה אותה, החיה נתן לה רשות להסתובב בה כמה שתרצה אבל היא פחדה לעזוב את חדרה הבטוח, והחליטה לדחות זאת למחר.

"מה אתם עושים?" שאל קוקסוורט למראה ההמולה במטבח וכמעט התפלץ למראה עגלת ההגשה המלאה כל-טוב
"ארוחה? אתם מגניבים לחדרה של הנערה ארוחה?!"
"אכן, שעוני, איזו הבחנה של גאון" עקץ לומייר
"אב..אבל האדון אסר עלינו!"
"שטויות!" אנפפה גברת קומקום "ושניתן לנערה לרעוב?"
"בסדר, בסדר, הפסיקו את כל ההמולה הזו! הפסיקו מיד! אמרתי!" פקד השעון
"בתור מנהל משק הבית, האחראי" הדגיש ללומייר "אני מסכים לארוחת ערב צנועה, לחם ומים, לא יותר"
הוא התעלם ממבטי הכעס של כל הנוכחים במטבח שהיו אחוזי התרגשות לעבוד סופסוף, לארח, לקבל שינוי כלשהו בשגרת חייהם המשעממת שכללה פקודות מהאדון להיות בשקט. כעת הייתה סיבה להתרגש, לעבוד, חדשות מדהימות, יש נערה בטירה! יש תקווה שמשהיא תסיר את הקללה של הטירה, ורק קוקסוורט המעצבן יכל להיות אדיש.
"שעוני, שעוני, שעוני," מיהר לומייר להרגיע את הרוחות "אבל הנערה הזו לא אסירה שלנו! היא אורחת! ואולי היא תסיר מעלינו את הקללה!"
"וגם אם לא," הוסיפה גברת קומקום "כי האדון באמת חייב ללמוד כיצד להתנהג, אני לא מוכנה שהיא תסבול כאן"
"בסדר," התרצה קוקסוורט "ארוחת ערב, אבל ב-ש-ק-ט! ותתקתקו אותה! קדימה!"
"יוהו!" צהל צ'יפ.
"ואסור שהאדון יגלה! אתם יודעים מה הוא יעשה לנו אם הוא יגלה!"
"אל תדאג, ידיד" הבטיח לומייר "אנחנו לא נגלה לו, והוא לעולם לא יגלה".

תוק-תוק-תוק
"אני יודעת שאמרת שאת לא רעבה יקירה, אבל אולי בכל זאת תאכלי משהוא?" הציע גברת קומקום לבל.
"תודה רבה, אבל החיה לא תכעס עליכם אם היא תגלה?" חששה בל.
"הו, בוודאי, אלא עם כן היא לא תגלה" קרץ לה לומייר.
"אגב, אני לומייר, רב המשרתים" הציג את עצמו ונישק את ידה באריכות, עד שג'נט מלמלה "זה לא הולם…" וקוקסוורט משך אותו בפקודה "לומייר, חדל אש!"
"נעים להכיר" הסמיקה בל.
"ואני קוקסוורט, מנהל משק הבית" מיהר השעון להבהיר.
"תודה רבה לכם, על כל מה שאתם עושים" התרגשה בל
"זה בסדר, אין צורך להודות לנו, עושים מה שאפשר" התחנף קוקסוורט.

החיה לקחה את המראה והביטה בה שוב.
הילדה הזאת! הנערה המשונה הזו! היא כישפה אותו מהרגע הראשון שהביט בה. וזה לא היה יופייה, לא, ההקרבה שלה, האומץ שלה, היא לא פחדה מפניו! היא העזה להתנגד לו! איש מעולם, מעולם לא! מעולם לא העז להתנגד לו. היה לה אומץ וביטחון לעמוד מולו, למרות מצבה השביר, למרות שהיא הייתה לבד ותלויה בו, החיה לא חווה דבר כזה מעולם, אבל משום מה, זה נעם לו. אם יש נערה המסוגלת לשבור את הכישוף- זו היא.
אם רק תסכים שלא לשפוט אותו רק על-פי צורתו החיצונית.
רגשותיו החיובים שהחלו להתפתח חדלו ברגע שהביט במראה. ומה שראה כלל לא מצא חן בעיניו:
בל סעדה את ליבה בכל טוב ובחברת מי שהיו אחראיים שלא להרשות לה לאכול! הם צחקו ונהנו,
עד כאן, התרתח. דבר אחד זה לתת לה לדבר אליו בחוצפה, אבל לומייר וקקסוורט?! היא הסיתה אפילו את קוקסוורט הקפדן! זה כבר יותר מדי. החוצפה הזו לא תעבור אצלו!
הוא הרגיש רע במיוחד לאור העובדה שבל התחברה לכולם- מלבד אליו. ושהיא בהחלט חביבה לכולם- מלבד אליו. היא נהנת בחברת כולם- מלבד חברתו. והוא קינא מאוד.
בן רגע החיה היה בחדר של בל והשבית את השמחה
"חשבתי שציוויתי עליכם משהו, אתם מעזים להפר פקודה?!"
"על תכעס עליהם" מהרה בל להגן על ידידיה החדשים
"אל תתערבי!" התיז בכעס "העובדה שהפרו את הצו שקשור אלייך לא מכעיס אותי, אלה שהפרו את פקודתי בכלל!"
ופנה אל לומייר: "תסיימו את המסיבה הזו, עכשיו!"
אחד אחד פינו את הארוחה ויצאו כל הכלים מין החדר, מפוחדים ומבוישים.
"וקוקסוורט-" הוסיף החיה רגע לפני שיצא "אני מאוד מאוכזב ממך" ולבל אמר "תלכי לישון" ויצא.

בבוקר הניחה בל לכלים הקסומים לסרק ולעצב את שערה.
"אולי תלבשי את אחת מאלה, מתוקה?" הציעה לינדה את אחד השמלות שבתוכה. בל הייתה לבושה עדיין בשמלתה מאתמול, ולמרות שהשמלה הייתה מלוכלכת, היא לא ששה להחליף, השמלה הייתה המזכרת היחידה שלה מחייה הקודמים.
אבל השמלה באמת הייתה זקוקה לכיבוס והיא נאותה להחליפה. בדיוק כאשר סיימה להתארגן נשמעה בדלת דפיקה עדינה ובל הייתה בטוחה שזו גברת קומקום וקראה "אפשר להיכנס!" ולכן היא הופתעה מאוד כאשר החיה נכנס לחדר.
"בל," קולו היה עדין מאוד, בל המתינה "אני יודע שאת כועסת עלי, ויש לך את כל הסיבות, אני לא מצפה ממך שתסלחי לי"
בל הופתעה, היא הייתה בטוחה שהחיה הולך לריב איתה אבל הוא היה כ"כ עדין ומבויש, היא התרכזה בעיניו, כדי להתעלם משאר כיעורו. החיה ראה שהיא קשובה אליו ומביטה בו והתעודד. הוא המשיך:
"התנהגתי אתמול באטימות ובגסות, והתנהגתי כטיפש, אני יודע שזה לא מגיע לי, אבל אני מתחנן לסליחתך"
הוא הוציא מאחורי גבו זר ענק של שושנים.
שושנים מדהימות, גדולות, מלאות בעלי כותרת מקסימים, אדומות, וורודות, כחולות, שיצרו זר ססגוני ומרהיב. בל תהתה כיצד יש לו שושנים כאלה בחורף.
"אם תואילי?" בל קיבלה את הזר.
"אני לא יכריח אותך, אבל אם תסכימי, אשמח אם תכבדי אותי בנוכחותך בארוחת הבוקר" הוא סיים ופנה ללכת.
"איך ידעת?" שאלה בל
החיה נעצר "איך ידעתי מה?"
"השושנים, זה סוג הפרחים האהוב עלי"
"לא ידעתי" משך בכתפיו "אני מניח שפשוט חשבתי עלייך כשראיתי אותם"
בל נאלמה דום. החיה חייך חיוך קצת עצוב והלך. בל בחנה את עצמה במראה,
"את יודעת מה?", שחה ללינדה "אני חושבת שאוכל בחברתו".


תגובות (3)

וואו !!
פרק מדהים !!
בדיוק באורך הנכון !!
לא רציתי להפסיק לקרוא !
מדהים מדהים מדהים !!
הכתיבה שלך מדהימה , משחררת ו ..
וזורמת !!
וואו !
תמשיכי מהר !

05/01/2013 11:03

אווווו…………….אווווו…יש לי דמעות.. כל כך רומנטי!!!
אני..אני כולי נרגשת!!
אני אוהבת את הסיפור הזה… כולי מחייכת…
אני אוהבת את הכתיבה שלך ואת הסיפור….
תמשיכי מהר מהר מהר מהר מהר!!!

05/01/2013 12:41

הוא כל כך ח-מ-ו-ד-!
אוף את!
יש לי דמעות בעיניים!

12/01/2013 23:29
27 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך