לחיות באגדה- פרק 2

הייתי רוצה להגיד שישנתי הלילה כמו שצריך, שיש לי כוחות מחודשים להמשיך לנסות למצוא משהו, ושאני ערנית ורעננה.
הייתי רוצה.
מה שבאמת קרה זה שחצי לילה לא ישנתי כי הייתי צריכה להפסיק לרעוד, החול לא הפסיק להיכנס עיניי, והמחשבות והלב שלי פעלו כל כך מהר שאני חושבת שגם אם הייתי שותה ליטר אספרסו לא הייתי מגיעה לזה. או בקיצור, לא ישנתי כמו שצריך הלילה.
לקום על רגליי היה קשה בערך כמו לצאת מהמיטה בבוקר של לימודים. הרגשתי כאילו הרגליים שלי פשוט לא רוצות לזוז. אבל בסוף, כמו בכל בוקר, הכרחתי אותן לזוז, הטלתי את הגיטרה על כתף אחת והתחלתי ללכת. הייתי צמאה ורעבה, והייתי שמחה מאוד אם היה מתברר שכל זה רק חלום. כבר היו לי חלומות הזויים. אבל לצערי זה לא היה חלום, וזה הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו. אין לי מושג איך נקלעתי לתוך המציאות הזו, אבל היא לא חלום.
מדי כמה דקות הבטתי לאחור לראות את שביל הצעדים שהותרתי אחריי, שאילולא הרוח שהזיזה את החול לכסותו היה מתמשך למרחק קילומטרים רבים. הגרון שלי בער בצמא, הבטן שלי עשו קולות של תרנגולות מורעבות, והרגליים שלי כאבו. כן, זה לא חלום.
התיישבתי על הרצפה. "רק לנוח דקה…" מלמלתי לעצמי. זה באמת מה שהתכוונתי לעשות, אבל גיליתי שאני לא רוצה לקום. רק לנוח. יותר מדקה.

*ספלאש*
אני הוזה?
אלו מים?
אלו באמת באמת מים?
פקחתי את עיניי. כנראה שהתעלפתי או משהו כזה. מעליי עמד בחור שחום בלבוש משונה, ואחז בידו חבל אליו היו קשורים שלושה גמלים. בידו השנייה הוא החזיק מימיית עור משונה שכנראה ממנה הוא התיז מים על פרצופי.
זה הרגע בו הבנתי שאני רטובה.
"ומי לעזאזל אתה?" שאלתי, וניערתי את ראשי, מתיזה מים לכל עבר. הבעה מבולבלת התפשטה על פני האיש. I don’t understand you"" הוא אמר, מדבר באנגלית שוטפת. מוזר. לא ציפיתי שהוא ידבר אנגלית. אבל מצד שני, גם לא היה ממש הגיוני מצדי לצפות שהוא ידבר אנגלית.
"מי אתה לעזאזל?" שאלתי, הפעם באנגלית. מזל שאני טובה באנגלית. לא הצלחתי לדמיין את עצמי מדברת איתו בעזרת תנועות ידיים וקולות משונים. הוא עוד היה לוקח אותי למוסד מבודד כלשהו באמצע המדבר, לאנשים חולי נפש.
"אה. אני מעדיף שלא להגיד לך את שמי, ברשותך. אצלנו לא נהוג להגיד את שמנו לאדם מוזר שפוגשים באמצע המדבר סתם כך. אבל אני יכול להגיד לך שאני סוחר, ואני בדרכי לאגרבה. אם תרצי, תוכלי לבוא אתי כי אני רואה שאת מעט אבודה. אני יודע שזה עלול להיות חצוף מצדי, אבל מהם הדברים המוזרים שאת לובשת, ומה החפץ המשונה הקשור על גבך?" שאל הסוחר. סקרתי את בגדיו. הם הזכירו לי תמונות מהסרט שכה אהבתי- אלאדין. גם השם של העיר צלצל מוכר באוזניי. משהו מוזר כאן, מאוד מוזר, ואני צריכה לגלות מה.
"מה שיש על הגב שלי הוא כלי נגינה, ובגדיי הם הבגדים שנהוג ללבוש במקום ממנו הגעתי." פחות או יותר.
"בגדים מוזרים. אני חושב שלא כדאי שאנשים יראו אותך איתם." אמר הבחור. הוא לקח משהו מהערימה על גב אחד הגמלים, וזרק אותו לידיי. זו הייתה גלימת בד גס עם ברדס, כמו של הנוודים בסרטים.
"להסתיר את הבגדים שלך." הוא אמר. "את כלי הנגינה אי אפשר להסתיר."
"אה… תודה לך." אמרתי. "עכשיו… מה זה אגרבה?" שאלתי.
"את לא מכירה את אגרבה? זו הבירה! שם נמצא ארמון הסולטן, ושם גרים הסולטן והנסיכה, בתו." הוא אמר.
"אה. האגרבה הזאת. חשבתי שדיברת על אחת אחרת." בלבלתי לחלוטין את האיש המסכן, לדעתי. הוא נעץ בי מבט מוזר.
"תעלי על גבו של הגמל האחרון בשורה, אין משא על גבו." הוא אמר.
"איך אני עולה על גמל?" שאלתי. ידעתי שהלחיים שלי וודאי אדומות לגמרי עכשיו, ובצדק. הרגשתי טיפשה למדי.
"תמשכי ברתמה שקשורה לפיו, והוא יכרע. טפסי על גבו, ואז הוא יקום. אף פעם לא רכבת על גמל?"
"טוב… כן. כשהייתי ילדה קטנה בגן חיות." עשיתי כדבריו של האיש- משכתי ברתמה של הגמל, ואז כשהוא כרע טיפסתי על גבו. הגמל התרומם.
"גן חיות? מה זה?" שאל האיש. הוא עלה על גמלו, ושיירת הגמלים החלה לנוע.
"נו, גן חיות. אתה יודע, מלא כלובים עם חיות מכל העולם, אקווריומים, דברים כאלה." אמרתי.
את המבט שהוא תקע בי היו אנשים תוקעים בי אם הייתי מתחילה לדבר על החיזרים שפגשתי בצלחת מרק העגבניות שלי.
"עזוב, לא משנה. בוא נלך לאגרבה."
לאורך כל הדרך הוא סיפר לי על אגרבה. איך היא נראית, על הסולטן, על הארמון.
כשהוא סיפר לי על הנסיכה, התחלתי לחשוד. משהו כאן הרגיש לי מוכר להחריד. "איך קוראים לה?" שאלתי.
"למי, לאגרבה?" הוא שאל.
"לא! לנסיכה."
"אה. יסמין. כל ילד יודע את זה."
זה כבר יותר מדי מוזר. הכול נראה כאן דומה בדיוק לסרט אלאדין. ההבגדים של הבחור, השם של העיר (נזכרתי מדוע שם העיר היה לי מוכר), שמה של הנסיכה.
אבל עדיין, אולי זה צירוף מקרים.
הוא המשיך לספר לי סיפורים, חלקם מעניינים יותר, חלקם מיותרים לחלוטין (חל איסור מוחלט על מכירת בטטות בעיר בגלל הסיפור של…).

בסוף, הגענו לעיר.
הפה שלי נפער כשהגענו, ואני חושבת ששכחתי איך לסגור אותו.
קודם כל, העיר הייתה יפה. ארמון הסולטן, הבנוי בסגנון ערבי, והעיר העליזה תחתיו, כל זה על רקע השמיים והמדבר.אנשים בעיסוקיהם, ילדים מתרוצצים ברחובות ומפלחים תפוחים מדוכני שוק, נשים מכבסות בגדים ותולות אותם על חוטים ארוכים.

אבל לא בגלל זה הפה שלי נפער.
החשדות שלי הגיעו לשיא- הארמון היה זהה במדויק לארמון מהסרט.
אני חושבת שאני נמצאת בסרט "אלאדין", ואם לא בסרט, אז לפחות בעולם שבו הוא מתרחש.