מה שקסם יכול לעשות בעולם האגדות- פרק4- יום ראשון ב"מבצר".

ולפני כן, עכשיו הגיע הזמן לשים "פתיח" (אני כל כך אוהבת פתיחים):

זה היה נס שהצליחו לצאת מוך הכרכרה בחיים. איימי ואנג'י לא יכלו לנחש לעולם שלהיתקע בתוך כרכרה עם שלושה בני נבלים קטנים יהיה אתגר בפני עצמו.
שתיהן מיהרו לברוח מלשבת על הכסאות שכבר לא היו מפוארים כל כך אחרי הנסיעה שלהם, ולצאת אל האוויר הפתוח והקרקע היציבה. שיערן היה פרוע ומפוזר, וראשיהן הסתחררו והן בקושי הצליחו לעמוד ישר.
"אני רוצה את אמא!" אנג'י קראה בבכי מאופק.
"גם אני." איב הקטנה יצאה מתוך הכרכרה ואמרה בנינוחות. "אני מניחה שלשתינו מגיע לחלום, הא?" היא המשיכה ללכת והתקרבה לשער הסורגים הגדול. דבריה דיכאו את אנג'י מאוד, אבל מסיבה מסוימת, גם נשמעו חמודים להפליא.
"קדימה, קארל, אתה חייב לצאת!" רפאל רב ומשך את קארל שתפס בדלת הכרכרה ולא הסכים לעזוב.
"לא!" קארל קרא באופן נואש. "אני לא אחזור למקדש השטן!" הוא קרא.
"על מה אתה מדבר?" רפאל השליך אליו מבט לא ברור.
"כבר הייתי במקום כזה בעבר, בעולם שלי." הוא הסביר לו תוך כדי שהוא חובק בדלת. "המבוגרים קראו לו 'בית ספר', אבל אנחנו נהגנו לקרוא לו-" הוא בלע רוק בפחד " 'המקום בו כל חלומותייך מתנפצים'." הוא בהה לחלל הריק באימה.
רפאל נאנח. "טוב, אז מזל שבתור נבלים אין לנו חלומות שהם יכולים לנפץ." הוא חזר למשוף בו ולנסות לשחרר אותו, אבל קארל היה חזק יותר ממה שהיה נראה, ורפאל כמעט ולא הצליח להניע אותו.
"אוי, למען השם," אנג'י הזיזה את רפאל ומשכה בקארל בעצמה. הוא נפל על הרצפה ביללת דיכאון, ובידיו חלק מהדלת שנשברה.
"עבודה יפה." רפאל אמר בהתרשמות. "עוד סיבה שאת מושלמת בשבילי." עיניו נצצו.
"עד כאן, שדון קטן." היא הכריזה והתרחקה ממנו.
רפאל עקב אחריה עם עיניו. "היא לגמרי בקטע שלי." הוא חייך לעצמו כשהלכה.
"כמו שאמרתי, 'המקום בו כל חלומותייך מתנפצים'." קארל העיר והתקדם בלית ברירה לבנות שעמדו מול שער הסורגים ובהו בו ביראה.
"אני לא מאמינה שאמא שלי גירשה אותי ככה!" איימי קראה בתסכול.
"את מתלוננת? אני זאת שצריכה לשמור עליכם." אנג'י אמרה.
"אנחנו אבודות." שתיהן נאנחו בעצב.
"הו, ילדים חדשים!" הגברת המחויכת שמחה לראות אותם דרך השער.
"הפיה הכחולה?" אנג'י אמרה בהפתעה כשהפיה עברה דרך השער והתקרבה אליהם. "מה את עושה כאן?"
"עוזרת לילדים, ולהורים." השיבה. "ילדים יכולים להיות עול רציני."
"עול את בעצמך!" איב קראה והוציאה לה לשון. הפיה הכחולה הופתעה מהתגובה שלה.
"הו, אני מתנצלת על זה." אנג'י הסתירה את איב בגופה. איב הציצה אל הפיה מאחוריה וסימנה לה שהיא צופה בה.
"מעולם לא ראיתי את הילדים האלה." הפיה הכחולה אמרה כשסרקה אותם במבטים חטופים.
אנג'י גיחכה. "סיפור מצחיק-"
"אנג'י אשמה." איימי אמרה שוב.
"היי!" אנג'י קראה מחדש.
"כמו שאמרתי, תקבלי את זה," היא הרימה אגרוף לאוויר. "או שתקבלי את זה."
"או-קיי." אנג'י נשמעה מעט מאוימת. "אלה איימי, איב, רפאל וקארל." אנג'י הסבירה לפיה הכחולה. "הילדים של המלכה הרעה, הפיה הרעה, עוץ לי גוץ לי וקרואלה דה-ויל, למרות שאותה לא נראה לי שאת מכירה."
"אבוי לי." הפיה נאנחה בדאגה. "טוב, אנחנו מקבלים כל אחד." היא התאכזבה כשנזכרה בחוק שהתחייבה ללכת לפיו.
"טעות ראשונה. "רפאל השחיל לכיוונו של קארל, ושניהם גיחכו.
"בואו." הפיה הכחולה ליוותה אותם לכניסה. "אה, אה, אה," היא עצרה את אנג'י כשבעה להיכנס. "רק הילדים והסגל יכולים להיכנס."
"אבל אני חייבת לשמור עליהם." אנג'י הסבירה. "בפקודה של הפיה הרעה והמלכה הרעה." היא הדגישה את שמות שתיהן.
"מצטערת, מותר, רק ילדים וסגל." הסבירה הפיה הכחולה. "חוק זה חוק." היא באה לסגור את השער על פניה.
"רגע, אז מה אם אהיה חלק מהסגל?" הציעה אנג'י במהירות. "איזו משרה פנויה יש לכם?"

כשהתנדבה להיות חלק מהסגל, אנג'י לא ציפתה לעמוד בדלפק המזנון עם סינר וכובע טבחים מצועצע. אבל, טוב, לפחות כך היא נכנסה.
"אז מי העוזר שלי הפעם?"היא שמעה את הטבח שואל, וכשהסתובבה אליו נדהמה לראות במי מדובר.
"רג'י?" היא שאלה בפליאה.
רג'י היה בנו של הוואזיר מפרס. כן, האחד שתמרן את אלאדין הצעיר להביא לו את מנורת הקסמים ונכשל כשהוא זכה בג'יני והתחתן עם הנסיכה. לרג'י היה שיער ארוך, חלק וכהה שהסתיים קצת אחרי כתפיו, עור שחום וחלק וחיוך קורן ושובבי. אנג'י נזכרה שוב בפעם הראשונה בה נפגשו, ונזכרה שעדיין לא הצליחה להתגבר על כך.
"אנג'י!" הוא קרא בידיים פרושות.
"מה אתה עושה כאן? אתה הטבח?" היא שאלה.
"ששש-ששש-ששש," הוא מיהר לעצור אותה. "אני המנהל של המזנון." תיקן אותה.
"אז אתה הטבח." היא הבינה.
"תקראי לזה 'טבח', תקראי לזה 'האדם שחייך תלויים בו כשאת כאן', תקראי לזה 'האיש שמקבל כסף על כלום'." אמר. "או 'בוס'." הוא חייך.
"היית רוצה." אנג'י גיחכה. "אני כאן כדי להשגיח על הילדים."
"ילדים?" הוא שאל בבלבול. "מה קרה בכמה החודשים האלה?"
"לא הילדים שלי," הסבירה לו. "איימי, רפאל, איב וקארל."
"אל תעבדי עליי, בפעם האחרונה שנפגשנו הם היו בני שמונה-עשרה עד עשרים. אני לא בטוחה שהפיה הכחולה עיוורת עד כדי כך כדי שתכניס אותם."
אנג'י נאנחה כשנזכרה שוב במה שקרה. "בוא רק נאמר שעכשיו חלק מהם לא מסוגלים להגיע לדלפק הזה בלי שרפרף."
"לעזאזל, מה אני עוד מפספס כשאני בעבודה הזאת?" הוא התלונן בזעף. "עוד מעט תגידי לי שהתחוללה מלחמה רביעית ולא שמתי לב לכך."
"זה לא קרה." היא הרגיעה אותו. "אבל יש לי הרגשה שמשהו כזה יקרה בקרוב."
"כן, אני רואה." הוא פזל לכיוון המסדרון שנראה מעבר לדלתות המזנון הפתוחות. אנג'י הסתכלה אל הכיוון אליו כיוון אותה.
"אוי לא!" אנג'י קראה ורצה החוצה. היא חזרה והורידה את הכובע מראשה. "אין מצב שאני יוצאת כשהדבר הזה עליי." היא אמרה והניחה את הכובע על הדלפק. לאחר מכן רצה שוב החוצה.
"היי! היי!" היא קראה ובאה להפריד את רפאל ואת הילד הנוסף מהריב שהתנהל בניהם. "תפסיקו, תפסיקו!" היא משכה את רפאל לצד. "מה לעזאזל קרה?" היא שאלה. "אה, עוד פעם!" התלוננה על שפתה.
רפאל כיווץ את עיניו בבלבול, אבל אז חזר לענות לה. "הילד הזה צחק עליי." הוא הסביר.
"אני יודע שזה יכול להיות מעצבן כשעושים את זה, אבל הדרך הכי טובה זה להתעלם ולא לתת לו את העונג שהצליח להשפיע עלייך."
"הוא אמר לי שאני תינוק שבא עם ילדה שתטפל בי." רפאל הסביר.
"או-קיי, איפה הילד הזה?" אנג'י פיקקה את אגרופיה במוכנות לקרב. "מישהו צריך ללמד אותו לקח." היא פנתה לחזור אל הילד אך נעצרה על ידי הפיה הכחולה שסיירה במסדרונות.
"אני מסתכלת עלייך." היא הזהירה אותה בחיוך.
אנג'י המירה את אגרופיה ליד פרושה, נופפה אליה לשלום בחיוך ופנתה אל רפאל. "והכי חשוב זה להתעלם." היא אמרה, וכשהפיה נעלמה משדה הראייה שלה, הוסיפה בשקט. "לך תראה לו."
רפאל הנהן בחיוך.
אנג'י נפרדה ממנו לעת עתה וחזרה לעמדתה הלא רצויה לצד רג'י, במזנון. רפאל צפה בכל הילדים שהסתכלו עליו.
"תפחדו מהבן של עוץ לי גוץ לי!" הוא קרא וכולם ברחו בבהלה. הוא חייך בסיפוק והביט לשמיים. "תודה, אבא."
"רפאל! רפאל!" קארל ניגש אליו במהרה כשפיסת בד גדולה בידיו. "תראה מה מצאתי!" הוא הציג לפניו את הבד.
"וואו, חתיכה של בד." רפאל התפעל בכאילו. "אני עשיר."
קארל נאנח. "זה לא הבד, זה מה שמצויר עליו." הוא הראה לו את הקווים השונים שיצרו יחד דבר מה שנראה כמו סרטוט של בניין גדול.
רפאל עיקם את ראשו ולא היה בטוח איך לקרוא אותה. "הא?"
"זו מפה של ה'מבצר'!"
"אהה!" רפאל קרא. "ידעתי את זה." הוא גיחך, אבל היה ברור שהוא לא ידע, ושקארל הבין שהוא משקר. "למה זה?"
קארל התקרב אליו ולחש. "כדי לברוח מכאן."
"לברוח?" רפאל תהה. "בל בדיוק רכשתי חברים חדשים." הוא פנה לאחד הילדים שעברו במסדרון. "היי, הבן של עוץ לי גוץ לי." הוא הצביע על עצמו והילד רץ במנוסה.
"אני מצטער להרוס את מדד הפופולאריות שלך," קארל לא התכוון לכך. "אבל אתה חייב להבין שאם נשאר כאן יותר מדי זמן נהפוך ל…" הוא הביט לצדדים. "חנונים."
"אתה מודע לזה שאין לי מושג על מה אתה מדבר, נכון?" רפאל שאל אותו.
"זה לא חשוב." קארל אמר. "בתור בן ברית שלי, אתה נדרש לעזור לי בתוכנית."
"כן, מה שתגיד." רפאל משך בכתפיו בחוזר התעניינות, אך בשיתוף פעולה מלא. "גם ככה התחלתי להשתעמם מהשקט של המקום הזה."
הם התחילו ללכת במסדרון כדי לחפש מקום מתאים לתכנן את הבריחה שלהם. "אבל קודם, אפשר לאכול משהו?" רפאל שאל ומיד חזר על צעדיו לכיוון המזנון.