מצוד האגדות: פרק 17: נבואה וקללה- כישוף של נבואה וקללה

"אני- אני לא מבינה." אנה אמרה, מנסה להעביר שוב ושוב את הדברים שהפיה הכחולה אמרה לה ולבריאן, ומתקשה למצוא לזה הסבר הגיוני. היא ישבה על הדשא, נשענת על אחד העצים בצמוד לדרך. בריאן עמד ונשען על העץ הקרוב אליה, ושתי הפיות עמדו, תאליה, עדיין מנסה להסתדר עם הבשורה המפתיעה על מות אימה.
"אני מבין." בריאן אמר והרים את ידו. "אבל אני לא מבין איך זה קרה. או יקרה."
"קסם וגורל." הפיה הכחולה אמרה. "הגורל שלכם קשור בגורל ההורים שלכם."
"וזה קשור להיעלמות שלהם?" בריאן שאל.
"איזו היעלמות?" אנה מיהרה לקום על רגליה.
השלושה הסתכלו עליה בבלבול ותדהמה.
"את- לא יודעת?" הפיה הכחולה שאלה.
"לא יודעת מה?" היא המשיכה לשאול.
"כל ההורים, זאת אומרת, 'הגיבורים' ו'הנבלים' המפורסמים, נעלמו." בריאן הסביר לה. "אה, בטח בגלל שאמא שלך מתה לא ידעת."
תאליה והפיה פערו את עיניהן לנוסח דבריו הישירים מדי. אנה כיווצה את עיניה בעצבנות, אך לא השיבה לו.
"זה קשור." הפיה הכחולה השיבה לשאלתו של בריאן לבסוף. "והפיות לא רוצות לתת לנבואה הזאת להתגשם, כי ברגע שהגלגל יתחיל להסתובב הוא לא יפסיק, וזה יימשך לנצח."
"לכולנו נועד אותו גורל?" אנה שאלה בדאגה. "לי נועד הגורל של אמא שלי?" היא דאגה. "אני לא רוצה את זה!"
"זה ברור, אנה." הפיה ביקשה ממנה להירגע. "אף אחד לא היה רוצה את הגורל הזה."
"אז תעשו משהו!" היא דרשה. "לא לשתף אותנו, ואותם, זה לא היה עוזר, זה היה פרט מטופש."
"אמא שלי ידעה טוב מאוד מה היא עושה!" תאליה התעצבנה שלא כהרגלה. "אם היא החליטה להשאיר על כך בסוד, יש לזה סיבה טובה."
"אל תתווכחו, בבקשה." הפיה שוב ביקשה. "עכשיו, תאליה," היא פנתה אליה. "אני מקווה שתביני שנצטרך לשנות אסטרטגיה."
תאליה נאנחה והשפילה מעט את מבטה. היא נעצבה אך הבינה. היא הנהנה והרימה את עיניה אל הפיה הכחולה, שואלת אותה ללא מילים מה עושים עכשיו.
"תסמכי עליי." היא חייכה אליה.

שיערה של איימי סמר בתחושה שלא הרגישה לפני כן.
היא הסתובבה והופתעה לראות את הבחורה הבהירה בעלת השיער השחור והארוך עמדה מאחוריה. היא הרימה גבה בתהייה לסיבה לשמה עשתה זאת. איב וחבריה היו רחוקים מהן, והבחור והבחורה שלא הכירה, אלה שתמיד היו לצידה של הבחורה שעמדה מולה, נעלמו מסיבה מסוימת.
"נאור?" היא שאלה.
"נואר." הבחורה תיקנה אותה בחיוך קט.
"או-קיי." אמרה. "את רוצה משהו?" היא שמה לב שנואר באה לומר לה משהו, אך היססה ושתקה. "מה?" היא האיצה בה להעלות את מחשבותיה לאוויר. "את יכולה לומר לי." היא שיקרה בצורה חלקית, כדי שתגלה מה מטריד אותה.
"את מאוד מתבודדת." זה מה שיצא מפיה. "לא- לא בקטע רע, כמובן!" היא מיד גוננה על עצמה בחיוך וגיחוך שגרם לאיימי להרים גבה פעם נוספת.
"או-קיי." איימי אמרה. "אז?"
"סתם, רציתי… להיות נחמדה?" היא שמה לב שאפילו נואר לא ממש בטוחה במה שאמרה.
"את שואלת או אומרת?" חיוך קטן עלה על פניה של איימי בעקבות תגובתה.
"אומרת. אומרת." נואר אמרה. "רק- חשבתי- אולי-" היא המשיכה להתקשות לדבר איתה.
"תראי, אם יש לך משהו לומר לי-"
"נואר!" נשמעה קריאה של קול עדין ממרחק. נואר מיהרה להסתובב וחיוך גדול התווסף לפניה.
"אנג'י!" היא קראה בשמחה ורצה אליה בצחוק גדול.
איימי הסתכלה עליה כשרצה אל חברתה, ולא נעלבה. בכנות, היא בכלל לא התעניינה בשיחה-לא-שיחה שהחלו לנהל. היא גלגלה את עיניה וחזרה לעשות מה שעשתה קודם- להסתכל טוב-טוב על הכתוב בספר שלה בתקווה שפספסה משהו שיוכל לעזור לה להחזיר את אימה.
מישהו נוסף התקרב אליה, והיא כבר החלה לאבד סבלנות ועניין בשיחות חסרות התועלת החוזרות האלה. היא סובבה את ראשה וראתה את אלן כשהיא מנופפת אליה בחיוך המוזר שלה.
"מה?" היא שאלה אותה בטון לא מתעניין.
"את בטח חושבת לעצמך למה נואר מתנהגת ככה כשהיא בסביבתך." היא אמרה.
"לא. לא ממש." היא החזירה את מבטה אל הספר שלה.
"תסתכלי עליה." היא הצביעה עליה ברמיזה, ואיימי עשתה כבקשתה. "העור הלבן שלה, השפתיים האדומות שלה, השיער השחור והחלק שלה, השמלה הלבנה והקשת האדומה שמסיבה מסוימת מזכירים מאוד מישהי. את לא חושבת?"
"אני-" איימי כיווצה את עיניה וניסתה להבין לאן אלן חותרת.
"מי עוד נראית ככה?" אלן הפנתה אותה לכיוון אליו הובילה אותה.
נשימתה נעתקה לפתע כאשר האסימון נפל לה. עיניה נפערו בהפתעה ואז התכווצו בעוינות. היא חשקה את שיניים וקפצה אגרופים. "שלגייה." היא אמרה בקול חלש ומאיים.

אדוארד בחן את המקרה מקרוב. הוא התקשה להאמין שזה מה שקרה.
הפיה הסנדקית מתה, מהתקווה שנתנה בשביל כחול הזקן. מוות כל כך מטופש, איך היא יכלה לשגות ככה? זה הרי היה ברור שאי אפשר לסמוך עליו במקרים כאלה, ועוד עכשיו הוא גם יודע את הסוד שרצתה להסתיר.
איך הכל השתבש בצורה כזאת?
'פשוט תיצמד לתוכנית', היא אמרה. 'תסמוך עליי', היא אמרה.
היא הוכיחה שדבריה היו הטעיה.
"לא ייאמן." הוא נאנח בעיניים מכווצות שהמשיכו להביט על המראות של כדור הבדולח. "אני מצטער, אבא." הוא אמר כשהשפיל את ראשו לרגע. "אבל אם אתה רוצה שמשהו יקרה, עדיף שתעשה אותו בעצמך." הוא הסתובב ופיזר את הספרים הרבים שנחו על הרצפה בחיפוש אחר דבר מסוים. הוא העיף אותם ימינה ושמאלה, כמעט לא מתייחס להגנה שלהם כפי שהיה אמור לעשות, וככה עשה בכל אזור בחדר, עד שסוף כל סוף מצא את מה שחיפש.
תיק כתפיות עשוי עור בצבע חום פשוט. הוא הסתובב ופנה לשים בתוכו את הדבר היחיד שבאמת חשוב- כדור הבדולח.
כן, הוא היה כבד, וכן, אולי היה עדיף לו לשים בתיק אוכל או ספרי כישוף שיעזרו לו, אבל הוא האמין בבדולח הזה שיספק לו את מה שצריך. אפשר לומר שהכדור היה החכה שלו למסע הדייג אליו החליט ללכת בספונטניות.
הוא פנה אל הסולם שנשען על הקיר והחל לתפס עליו, שלב אחר שלב, עד שהגיע לתקרה. הוא דחף אותה למעלה, ודלת הסתרים שהייתה ממוקמת שם נפתחה. לא בקלות, הוא בהחלט התאמץ לשם כך, אבל נפתחה.
אדוארד שם את ידיו על האדמה והסתנוור מהשמש של אור היום אותו לא ראה כבר כמה ימים. הוא הסתיר את עיניו עם ידיו וחיכה עד שיתרגל. כשהתרגל, הוא הרים את ראשו וחזר לעלות למעלה, על שלבים הסולם ועד לקרקע שניצבה מעל החדר, המרתף, בו שהה.
הוא סגר את דלת הסתרים, והתרחק ממנה. הוא לקח אבן גדולה שהייתה פעם חלק מקירות ארמונו של המלך ארתור, ושם אותה על הפתח, כדי שאף אחד לא יצליח להיכנס, או לצאת.
הוא נשם נשימה עמוקה וסרק עם עיניו את ההריסות בתוכן עמד. הוא נאנח בעצב לרגע, והתעשת מיד. הוא פנה שוב, כשגבו לכיוון הדלת, והחל ללכת ולהתרחק.
באותו רגע הוא לא ידע לאן, היו לו כל כך הרבה דברים שהיה צריך לעשות עד שלא הצליח להחליט מה לבצע קודם, אבל הוא ידע מה עליו לעשות, וזה באמת מה שהיה חשוב. על הסדר יחשוב אחר-כך. כרגע, הוא פנה להגיע למקום היחיד שעדיין לא נהרס, או בעצם, אל האנשים היחידים שיוכלו להוות בשבילו צד.