מצוד האגדות: פרק 29- כישוף של מראה

עכשיו כל מה שנותר לפיה הכחולה לעשות הוא לחכות שהכל ייגמר.
מה שהיא לא ידעה כאשר הרדימה את כל שוכני המגדל, היה שלא כולם נרדמו. בעצם, רק אחת. ריינה, המלכה הרעה, נרדמה רק לכמה שעות, ואז התעוררה.
מזל שמרלין הודיע לה על התעלול הקטן שהפיה עשתה, אחרת הסיכוי היחיד שלהם היה לסמוך על הילדים שלהם, שבוודאי היו עושים טעויות.
זה לא בגלל שהם טיפשים, טוב, לא כולם, אלא בגלל שהם לא יודעים הכל.
מהרגע הראשון בו מרלין נפגש איתה וסיפר לה מה עלול לבוא אם לא תחביא את אקסקליבר, היא הייתה צריכה לחשוד שמופע הקסמים הזה הולך להשתבש. כמובן, שהיא צדקה, הוא באמת השתבש, והביא איתו נבואה חורצת גורלות כתופעת לוואי.
ברגע שקמה ו-ווידאה שאכן אין אף אחד שיהיה מסוגל לשמוע אותה, היא פנתה לחדר בו ניצב 'שולחן הירושה', מתנתן של הפיות חסרות התועלת, וכאשר נכנסה ניגשה ישר למראה שעל הקיר.
"תתעורר." היא דרשה מהמראה, והוא, בלית ברירה, עשה כדבריה.
"כן, גבירתי?" הוא שאל אותה כשבבואתו המעורפלת נעה כפני מסכה חלקה ודיברה אליה.
"תקשר אותי למרלין." אמרה.
"כמובן, גבירתי." המראה השיב ויצר עבורה חלון הצצה למקום בו מרלין נמצא.
"מרלין." ריינה פנתה אליו, והוא החזיר לה בפנייה משלו.
"ריינה." אמר.
"עבודה נחמדה." היא החלה לומר לו. "אמרת לי שהפיה הכחולה מתכננת להרדים את כולם כדי להגשים את הנבואה, הטלתי על עצמי כישוף כדי שלא אושפע ואשאר ערנית. נחמד, אבל למה? חשבתי שסיכמנו שזה מה שהולך להיות."
"כי ארתור גילה לבן שלי מה הדרך לשבור את הקללה." הוא השיב.
"כמובן, כי הבן שלו ישחרר את אקסקליבר מהאבן וכולם יהיו בסדר." היא אמרה. "למה זה אמור להדאיג אותי?"
"בגלל הנבואה הקודמת." מרלין ענה.
ריינה נאנחה. "קוסמים ופיות, תמיד עסוקים בלנסות לתקן את המצב, ובסופו של דבר מתפלאים למה שום דבר לא מצליח להם." היא התלוננה. "לי חשוב מה שיקרה לבת שלי. הסכמתי לעזור לך רק בגלל שאמרת שהיא תיפגע אם לא, אבל תנחש מה, היא נפגעת גם עכשיו."
"הבת שלך תהיה בסדר, אני מבטיח." הוא אמר ברוגע.
"ההבטחות שלך לא מזיזות לי." היא השיבה בעוינות. "אני רוצה לראות תוצאות, או- סיבה הגיונית, למה המצב הזה עדיף על מה שהיה קורה אם לא הייתי מחזירה את אקסקליבר לאבן."
"כי אקסקליבר היא המפתח לחדר." הסביר.
"את זה אני כבר יודעת." היא אמרה. "אבל מה כל כך מסוכן בחדר הזה? מלבד מספר ספרים ישנים ומשונים, אין בו כלום. אני יודעת, גרתי כאן כל חיי."
"הספרים שנמצאים שם מסוכנים."
"ספרים? מסוכנים? אלה רק ספרי מעשיות." היא התקשתה להאמין.
"לא- לא בדיוק." מרלין הודה.
"אל תגיד לי שמה שקרה בספרים האלה אמיתי, כי אני לא אאמין לך."
מרלין שתק, וזו הייתה שתיקה כהודאה.
"באמת? טוב, אני עדיין לא מבינה למה לנעול את החדר." ריינה נאנחה בשנית. "פשוט תאמר לי מה קורה, או שאגש לבת שלי ואספר לה הכל."
"בסדר." מרלין נכנע. "אספר לך, אבל רק אם תבטיחי לי שלא תעשי עם זה כלום."
ריינה חייכה. "הבטחה של מלכה רעה."

איימי ישבה וכתבה לאימה מכתב, בזמן שאלן שיחקה עם עכברושי היער.
היא זגזגה עם מבטיה לכיוונה וחיכתה שסוף כל סוף תעשה משהו חוץ מלכתוב. בכלל, היא לא הבינה את הדחף הבלתי נשלט שלה לחזור לאמא שלה. נכון, היא אמא שלה, והיא המשפחה שלה, ולמרות שמשפחה לא בוחרים, גם אי אפשר לשנוא אותם, אבל אי אפשר לרצות להיות איתם תמיד, נכון?
מאז שאביה של אלן נעלם, היא לא דאגה.
טוב, אולי היא קצת דאגה, אבל רק בהתחלה. וכן, זה באמת היה די מוזר שהוא השאיר את החליל שלו ככה בלי השגחה, כי הוא מסוגל להיות נשק קטלני לכל הדעות, אבל עם הזמן היא דווקא אהבה את החופשיות הזאת.
היא יכלה לעשות מה שהיא רוצה, למי שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה, בלי שיאמרו לה מה לעשות ומה לא לעשות. חופש נהדר.
היא תתגעגע לחופש הזה כשהכל ייגמר, אבל עכשיו, היא גם די מתגעגעת לאבא שלה. לדברים שהם עשו יחד, לשיחות העמוקות שהם עשו פעם בשנה, כשבשאר השנה דיברו בעיקר שטויות.
נו, אז מתי כל זה ייגמר?
ובכלל, מתי יצא לה לחטוף חבורת ילדים מעיירה קטנה בעזרת נגינת החליל שלה?
היא לא ידעה אם עדיף שזה יקרה מיד או אף פעם, כי לחטוף ילדים זה קצת בעייתי. היא שונאת ילדים. איכס.
"זהו זה!" קריאתה המאושרת של איימי הבהילה מעט את אלן, וכך גם את העכברושים שאירחו לה לחברה ועזבו אותה ברגע שאיימי כאילו חזרה לחיים.
"זהו? סיימת? אפשר לעשות משהו מועיל?" אלן התפללה שכן.
"רק-" איימי נתנה לה לחכות בזמן שכישפה את השמיים לאיתור הציפור הכחולה שהביאה את המכתב מבל, ובמהרה, הציפור הגיעה אליה, כלל לא פחדה ממנה, ואפילו הסכימה לעמוד על ידה. איימי חייכה אליה בסקרנות שלא הייתה אופיינית לה, אבל הדברים הלכו כפי שרצתה, ולכן הרשתה לעצמה לחייך. "קחי את זה לאמא שלי. המלכה." היא ביקשה ממנה והציפור מיד תפסה את המכתב המגולגל בפיה והתעופפה לאוויר.
אלן התקרבה וצפתה יחד עם איימי על הציפור הקטנה כאשר עפה והתרחקה מהן במהירות עדינה.
"באמת נראה לך שזה יצליח?" אלן הייתה ספקנית.
"בדרך כלל לא הייתי מאמינה." איימי הודתה. "אבל עכשיו, יש לי סיבה טובה להאמין שכן."

אנג'י ונואר מצאו את עצמן כלואות בתא סורגים עשוי ברזל באמצע חדר חשוך.
נואר התכרבלה בתוך עצמה בעצבנות, ואנג'י ניסתה כל שביכולתה לנסות למצוא דרך לצאת, אבל בכדי לחזור ולדבר עם ג'ולס, ולתת לו להבין מה שהיא כבר הצליחה.
"תשכחי מזה, זה מיותר." נואר אמרה לאחר כמה דקות כאשר שמה לב למעשיה של אנג'י.
"מה פתאום." אנג'י התנגדה להצעה השלילית שלה. "זה לא בעיה לצאת, אני רק צריכה למצוא את הדרך הנכונה."
"לא, אנג'י," קולה של נואר היה תשוש ועצבני, לא אופייני לה כלל. "זה אבוד."
"למה את כזאת?" אנג'י שאלה אותה בדאגה. "בדרך כלל את מלאה בשמחת חיים ואת אופטימית מאוד."
"בדרך כלל אני לא כלואה בכלוב בטירה של בן של רוצח סדרתי מפורסם שהוא בעצמו רוצח סדרתי." היא השיבה. "ואין לנו סיכוי להינצל. ההורים שלנו אינם, השד יודע מה קורה איתם, וכריס ואיב נמצאים במרחק של קילומטרים, והם היחידים שיודעים שאנחנו כאן."
"זה לא בהכרח נכון." אנג'י השפילה מעט את מבטה כאשר נזכרה בשקר שהיא עדיין סוחבת.
"מה לא בהכרח נכון?" נואר דרשה לדעת.
"טוב, אמא שלי… היא, שלחה לי מכתב." אנג'י הסבירה. "היא זאת שסיפרה לי מי זה ג'ולס."
"חכי, בגלל אמא שלך אנחנו תקועות כאן?" נואר הרימה את קולה.
"לא, לא בגללה-" אנג'י ניסתה להסביר שוב.
"בגלל מה שהיא אמרה אנחנו עומדות למות!" היא קראה וכיסתה את עיניה ביגון. היא הרימה את ראשה והסירה את ידיה מפניה כאשר עלתה במוחה ההארה. "ג'ולס הוא החיה, נכון?"
"מה?" אנג'י השיבה בשקט. "ל-לא." היא אמרה.
"הוא החיה!" נואר אמרה בביטחון. "אנג'י! את השתגעת!"
"לא, את לא מבינה." אנג'י ניסתה להסביר לה, אך נואר המשיכה לקטוע אותה.
"למה מבינה מה?" היא שאלה אותה. "שאת הולכת לפי הגורל של אמא שלך כי היא הצליחה להוציא את האדם מהחיה? את חושבת שזה מה שתעשי לג'ולס? זה טירוף-!"
"לא!" אנג'י קראה. "אני לא הולכת שום דבר עם ג'ולס!"
נואר השתתקה.
"ג'ולס… הוא בן דוד שלי. כחול הזקן היה אח של אבא שלי, שניהם ספגו את אותה הקללה, אבל כל אחד בדרך אחרת." היא הסבירה. "אבא שלי הצליח לשבור אותה, כחול הזקן לא."
"את- רוצה לשבור את הקללה של ג'ולס?" נואר שאלה, ואנג'י הנהנה בהסכמה.
"אני אוכל לשבור אותה על ידי מעשה של אהבת אמת." היא הסבירה לה. "הוא חלק מהמשפחה שלי. למרות שהוא בן אדם נוראי כרגע, אני אוהבת אותו."
"את עדיין משוגעת. את מודעת לזה, נכון?" נואר אמרה לה, אבל הפעם ביותר קלילות.
"אני אוהבת להיות חיובית. זה מה שעזר לאמא שלי." אנג'י חייכה חיוך של אמונה גדולה, שעדיין לא הגיעה לכיוונה של נואר. אבל האמונה הזאת תגיע אליה, אנג'י הייתה בטוחה בזה.
והיא גם הייתה בטוחה בזה שהיא תצליח במשימה שהציבה לפניה. לא סתם אמא שלה סיפרה לה דווקא את זה. זה היה ברור כשמש.