מצוד האגדות: פרק 40- כישוף של פלא (פרק אחרון!)

בעזרת יכולותיה של איב, היא וכריס הגיעו למקום הימצאותה של אקסקליבר במהרה. הם התפלאו לראות שהשביל הזוהר מוביל אל תוך ארמון שחור וגדול, מעוטר כולו בצריחים מחודדים, ודלת כפולה גדולה פתוחה בפניהם.
בשמיים השחורים, מלמעלה, הם שמו לב לנקודת אור כחולה מתרחקת מהמקום.
"בואי." כריס פנה אליה בעודו עובר דרך דלתות הארמון, ועוקב אחר השביל הזוהר שנטבע על הרצפה. איב הלכה אחריו, ושניהם המשיכו לנוע בעקבות השביל.
הם הגיעו למסדרונות ארוכים ומפותלים שהתקדמו מטה, יותר ויותר. הסביבה הייתה חשוכה מאוד, חסרת אמצעי אור כלשהם, ולכן איב האירה את הדרך בעזרת הילת אור גדולה מסביב לידה.
הם ירדו בגרם המדרגות המתעקל בזהירות.
לאחר כמה דקות של הליכה מתונה, הם מצאו את עצמם בתוך מערה תת קרקעית חשוכה.
"שם." כריס הצביע על הבבואה המטושטשת והעגולה שלפניהם. איב האירה עוד יותר את המקום, ושלחה לאוויר כדורי אור קטנטנים שיגלו לפניהם את המקום בו הם נמצאים.
הם צדקו, זו באמת הייתה מערה. וכריס, גם הוא צדק כאשר הצביע על הבבואה שהסבה את תשומת ליבו. הבבואה התגלתה כסלע גדול ואפור, ובתוכו, נבלע להבה של החרב האגדתית.
מראה החרב באבן היה נראה כמעט בלתי אפשרי. זה היה נראה כאילו היא נמצאת שם מאז ומתמיד, ושלהוציא אותה יהיה חסר סיכוי. כריס היה בטוח שבשבילו זה דווקא יהיה אפשרי.
אם אדוארד צודק, ואם הגורל של אביו יגיע אליו, הוא יצליח להוציא את החרב, ולבטל את הנבואה.
הוא ניגש אל האבן ותפס בניצב החרב בחוזקה. ברעידה קלה שהרגיש כאשר נאחז בה, הרגיש כיצד היא תקועה בתוך האבן בצורה חזקה מאוד.
"בואי נתפלל." הוא פנה אל איב ונשם נשימה עמוקה.
"אין לי ממש למי." היא הודתה, עדיין משחקת כזאת שלא אכפת לה כלל.
"פשוט תתפללי." הוא ביקש והיא משכה בכתפיה במעט אדישות אך הסכימה לרעיון שלו. היא קיוותה וביקשה בליבה שהוא יצליח.
הוא בחן את החרב, וידע את הסוד. אסור להיות קשוח איתה. היא תצא אם לא תתאמץ עם כל כוחך. זה מה שהוא עשה. הוא הרים את ידו יחד עם הניצב וראה איך היא גולשת החוצה באלגנטיות, וחושפת לפניו את הלהב שיצא לו לראות מזה שנים.
חיוך מאושר עלה על פניו, ואפילו איב חייכה מעט.
היא השתחררה, לבסוף. כריס הניח את הלהב על ידו בצורה אופקית, ובחן אותה בקפידה.
"אני לא מרגישה שום דבר." איב העלתה את דבריה לאוויר הצח.
"אולי- כדאי שנצא החוצה." הוא הציע, והיא הנהנה בהסכמה.

"עוץ לי?" רפאל שמע קול מוכר ועדין פונה אליו, והוא נעצר מלהמשיך ללכת אחרי המלכה הרעה יחד עם השאר. הוא הסתובב ובחן את הנערה הצעירה שעמדה מולו.
"תאליה, נכון?" הוא שאל, והיא הנהנה בחיוך קל. "מה את עושה כאן?"
"אני צריכה את העזרה שלך." היא פנתה אליו.
"ה-עזרה שלי?" הוא תהה. מעולם לא יצא לו להיות מבוקש על ידי פיה, טוב, לפחות לא למטרה טובה.
"אני רוצה לסגור עסקה." היא אמרה.
"באמת? זה מוזר. למה?" הוא המשיך לחקור אותה.
"יש לי בעיה, ואתה היחיד שיכול לרפא אותי." היא הסבירה. "אדוארד, הבן של מרלין, לא יכול, והפיות לא יהיו מוכנות להקשיב לי. אתה היחיד שיכול לעזור לי בלי להתעניין ב-איך וב-למה."
"את די צודקת." הוא אמר בטון מתגאה. "אם יש לך משהו מועיל לתת לי, אז אני אוכל לעסות עסקה."
"יש לי הרבה דברים מועילים לתת." היא אמרה. "תבחר. מה שתרצה."
"וואו, מעולם לא יצא לי לעסות עסקה פתוחה כל כך." הוא עדיין היה מבולבל מהסיטואציה. "בסדר." הוא בחן אותה היטב. "מה בנוגע לשרביט שלך?"
"השרביט שלי." היא הניחה אותו על שתי ידיה הפרוסות ובחנה אותו היטב. "כן, קח אותו." היא מיהרה להגיש לו אותו. "הקסם הזה עשה לי רק צרות."
למרות שרפאל הרגיש שזה לא נכון לנצל אותה ככה, הוא התחייב לעסקה. הוא לא היה אמור להרגיש לא נעים בגלל זה, זה הרי התפקיד שלו, לעשות עסקאות ולהביא לאנשים את מה שהם רוצים, לא משנה מה המחיר. הוא לקח את השרביט מידה והידק אותו לחגורתו.
"ועכשיו, מה את רוצה?" הוא שאל אותה.
"טוב, בהתחלה רציתי שתוציא את ג'ולס מהראש שלי," היא הודתה, והוא התבלבל מעט. "אבל עכשיו, אני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה שתרוקן לי את הראש."
"מ-מה?" הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"שמעת נכון, אני רוצה שתמחק לי את הזיכרון. אני לא רוצה לזכור שום דבר ממה שקרה, ואני לא רוצה לזכור את אמא שלי ואת המוות שלה." היא אמרה. "אני יודעת מה אתה חושב, אבל, בבקשה, זה מה שאני רוצה."
"בסדר." הוא הסכים בלית ברירה. "אבל את יודעת שזה בלתי הפיך, נכון?" היא הנהנה בחיוך. "טוב, אז הנה זה בא." הוא ניגש אליה ושם את שתי אצבעותיו המורות על מצחה. אדווה בוהקת עברה על כל גופה, וכשפקחה את עיניה, היא נראתה תמימה ונקייה כפי שמעולם לא הייתה בעבר.
"מי אתה?" היא שאלה אותו.
"רפאל." הוא השיב. "את תאליה. את פיה. את טובה." אמר לה. "אני צריך ללכת." הוא מיהר לעזוב אותה בהליכה מהירה ולחזור חזרה אל המשלחת, מנסה להתעלם ולשכוח ממה שעשה כרגע, ועוד יותר, ממה שהרגיש. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התחרט על כך שהסכים לעסקה, והוא לא הבין למה.

ברגע שכריס עלה חזרה אל אולם הכניסה של הטירה והניח את רגלו על הרצפה, הוא הרגיש כיצד החרב שבידו מושכת אותו קדימה. לרגע חשב שזה רק בדמיונו, אך ככל שהתקדם קדימה, כך הבין שזה באמת קורה.
החרב משכה אותו כשהיא מרחפת באוויר, והוא המשיך לאחוז בה, ונאלץ לעקוב אחריה, ולרוץ תוך כדי, על פני המדרגות שפנו למעלה.
"לאן אתה הולך? היציאה בכיוון הזה!" איב קראה אליו בבלבול.
"זה לא אני, זו החרב!" הוא השיב לה תוך כדי שהוא ממהר לעמוד במהירותה כאשר היא מושכת אותו קדימה. איב הזדרזה לרוץ אחריו, כאשר כבר מתחיל להיגרר על ידי החרב המעופפת במסדרונות הטירה.
ככל שהתקדמו יותר, כך המהירות גברה והמשיכה.
כריס מצא את עצמו מחליק עם רגליו מאחורי החרב, כשהוא מנסה להתיישר ולשמור על שיווי משקלו, תוך כדי שהוא קורא בבהלה לסירוגין כאשר הוא כמעט נופל ומאבד אחיזה.
הוא עבר על פני תאליה שעמדה בצד המסדרון, וזה גרם לו להטות את מבטו אליה בבלבול, אך עד שהספיק, היא כבר נעלמה מעיניו, והוא שמע קריאות אחרות.
"זהירות!" מספר קולות העלו את אותה אזהרה לאוויר, ומהר מאוד כריס מצא את עצמו נהדף לאחור בכוח ומשתטח על הרצפה. כאשר פקח את עיניו ראה את איב מסתכלת עליו מלמעלה, וניגשת לעזור לו לקום.
"כריס!" הוא ספג את חיבוקה החם של אנג'י, ובחן את הדלת שבסוף המסדרון, שממנה נהדף, כאשר אקסקליבר תקועה במנעולה. ניצב החרב הסתובב לאיטו בהדרגה, וגרם לכולם להסתכל עליו בסבלנות ותהייה.
"כריס?" הוא שמע עוד קול קורא אליו, הפעם מאחוריו. הוא מיהר להסתובב ולא הצליח ולהתאפק והעלה חיוך על פניו.
"אבא! אמא!" הוא קרא כאשר ראה אותם רצים לעברו, יחד עם עוד 'גיבורים' ו'נבלים', בניהם גם הוריהם של אנג'י ונואר, אביה של אלן ואימה של איב. "אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני כל כך שמח לראות אתכם." היא ניגש וחיבק אותם בהתרגשות.
אנג'י, נואר, אלן ואיב כמוהו.
"עצרו!" עוד קריאה רחוקה הופנתה אליהם, וכל המבוגרים פינו את דרכם אל הנער כהה העור שנעצר והתנשף במהירות ובכבדות לאחר ריצה ממושכת ברורה. "הדלת-" הוא המשיך להתנשף תוך כדי דבריו. "אל תפתחו את הדלת!"
הנער היה אדוארד, בנו של מרלין, ויחד איתו הגיעו גם רוזלין ורובין.
"על מה אתה מדבר?" כריס פנה אליו בדאגה.
"הדלת. אל תפתחו אותה." הוא חזר על דבריו. "ה- נבואה."
"הנבואה?" ארתור, אביו של כריס, כיווץ את עיניו בבלבול. "על מה אתה מדבר?"
צליל מתכות זזות וקליק יחיד וחזק הודיע שכבר היה מאוחר מדי להזהרתו. דלת המתכת הכבירה נפתחה בחריקה, ומתוכה הופיעה הסופה הכתומה והסוחפת, שמיהרה לתפוס את האדם הקרוב אליה ולשאוב אותו לתוכה.
"רפאל!" אנג'י קראה בבהלה, ואיבדה שיווי משקל בגופה. במהרה, גם היא נעלמה בתוך הסופה הפעורה. אחריה נבעלה איימי שקראה לאימה בבהלה, ואחריה גם נואר. איב ניגשה להתקדם ולבחון את מה שקורה, אך לא שמה לב, ואיבדה אחיזה ברצפה, ונבלעה גם היא.
"לא!" כריס קרא והשתחרר מתפיסתם של הוריו במטרה לנסות לעזור לחבריו (טוב, לרוב חבריו.)
"כריס, אל-" אימו לא הספיקה לומר את מבוקשה, והוא כבר נעלם בתוך הסערה, ואחריו, גם הדלת נסגרה, ואקסקליבר יצאה מתוך המנעול והחליקה על הרצפה, כמסמנת להם שלא תיפתח אותה שוב.
שרר שקט. השקט שאחרי הסערה.
השישה נעלמו, למרות אזהרתו המאוחרת של אדוארד.
לא היה להם מושג לאן דרכיהם פונות, ולאדוארד, לצערו, דווקא היה. הוא איחל להם שלמרות חוסר הידיעה יצליחו לצאת משם בשלום ולהסתדר עם המצב החדש אליו יגיעו.
עכשיו, זה היה תלוי בהם.
זה היה תלוי בהם לשרוד בארץ אליה הגיעו, הארץ חסרת ההיגיון שאפשר להגיע אליה רק דרך החלומות. הארץ בה רק המזל קובע, השיגעון, והאיגיון.
זה היה תלוי בהם, לשרוד ב"ארץ הפלאות".