מצוד הפלאות: פרק 15- כס המלכות המופלא של מלכת הלבבות (פרק אחרון!)

*לחלק 1 חחח מוחעחעחע- אוקיי.
אז הפרק:

"גלולה אחת הופכת אותך לגדול,

וגלולה אחרת הופכת אותך לקטן.

וזאת שאמא נתנה לך,

לא משפיעה בכלל.

לך ושאל את אליס,

כשהיא בגובה עשרה מטרים.

ואם אתה הולך לרדוף אחרי ארנבים,

ואתה יודע שתיפול,

לך תגיד שזחל מעשן

הקריא לך את הכל.

לך שאל את אליס

כשהיא קטנה יותר מכל."

מלכה הלבבות שכבה על כסאה ושרה לעצמה תוך כדי שהמתינה לחדשות שיגיעו. היא הייתה כל כך מרוצה מעצמה. גם להפוך למלכה כנגד כל הסיכויים וגם לקבל הזדמנות למלוך על כל העולמות? היא ברת מזל גדולה מאוד.
דברים כמו אלה תמיד גורמים לה לחייך. כבר הרבה זמן שהיא לא חייכה, ולכן כל סיבה שתגרום לכך היא סיבה למסיבה.
הא-הא, סיבה למסיבה. מצחיק.
"גברת המלכה, המלכה גבירתי," השליחה הלבנה שלה, בלנקה הארנבה, סוף-סוף הגיעה. באיחור כמובן, מה שהיה די מוזר, כי היא תמיד החזיקה שעון בידה.
"כן?" היא אפילו לא טרחה להתיישר ולהיראות מלכותית כיאה למעמד.
"צ'שר החתולה כאן." אמרה בלנקה.
"טוב, אז תכניסי אותה." המלכה הייתה חסרת סבלנות.
"כן, גבירתי המלכה, הוד מעלתך, המלכה." בלנקה קדה והלכה לאחור. אסור היה לה להפנות אל המלכה את גבה, זה החוק.
לאחר שיצאה מחדר הכס, צ'שר הגיעה להחליף אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא לא מופיעה ונעלמת באוויר.
"אז?" שאלה המלכה.
"כמו עכבר במבוך." השיבה צ'שר בחיוך. "הוא מצא את הגבינה."
"נהדר!" המלכה קמה מכסאה בתרועה.
"ומה עכשיו?" שאלה החתולה הסקרנית. "להמשיך לצפות בהם?"
"איך שתרצי." המלכה אמרה. "את מוזמנת ליהנות מהמופע. ואם את מחליטה לעשות את זה, אל תגלי לי ספויילרים."
"כיף!" צ'שר התלהבה. "אני כבר לא יכולה לחכות לרגע-"
"אפ!" המלכה השתיקה אותה. "בלי ספויילרים." הזכירה לה.
"ומה את תעשי?" צ'שר הסתקרנה.
"אני…" היא גיחכה. "סוף כל סוף אשתמש בקלף שבשרוול שלי!"
"הו, מרגש!" חיוכה של צ'שר היה גדול עוד יותר מרוב התרגשות. "לא יכולה לחכות!"
"רוצה לפגוש אותו?" המלכה שאלה, וצ'שר הנהנה ברצון מיד. המלכה דחפה שתי אצבעות לתוך פיה ושרקה שריקה חזקה.
הקלף המשוגע הופיע מיד לצד צ'שר.
"הו, מהודר." צ'שר החמיאה לו, והוא קד בראשו כמודה לה. הוא לבש בגדי ליצן מצועצעים בצבעים מרהיבים, ופניו הוסתרו במסכה פשוטה ולבנה- עליה חרוטים בשחור עיני צלב וחיוך של קו מלחי אל לחי. אוזניו היו מחודדות ושיערו אדום וצעקני.
"איך אני אוהבת קלפים משוגעים!" המלכה קראה בשמחה.
"גם אני!" צ'שר הצטרפה אליה בצהלות, והקלף פשוט עמד ושתק, כמו חייל טוב.
"הא, טוב, זה היה נחמד." המלכה נרגעה. "אתה יכול לחזור למקום שלך, ואת- את מוזמנת לתצפת על מה שקורה עם האורחים שלנו."
"כן, כמובן." צ'שר נעלמה בחיוך כהרגלה, והקלף המשיך לעמוד במקומו. הוא ידע שיש לה משהו נוסף לומר לו.
"נכון שאתה מתרגש?" היא הייתה חייבת לדעת. "הרגע הגיע!" הוא שתק כהרגלו. המלכה גיחכה. "בסדר, בסדר, תמשיך לשתוק לך." היא נופפה בידה. "רק תזכור מה המשימה שלך."
הקלף קד לפניה כמבין את דבריה, וקפץ ונעלם, כפי שהוא עושה.
המלכה משכה בכתפיה וחזרה לשבת על כסאה.
"קארי, בבקשה!" שוב הקול המצומק הזה קרא לה. "את יכולה לעצור את כל הטירוף הזה, אם רק תחליטי." המלכה הסיטה את ראשה לכיוון השולחן המפואר והקטן שניצב לצד הכס שלה.
הייתה עליו כיפה גבוהה מזכוכית שכוסתה על ידי בד אדום שהסתיר אותה לגמרי. המלכה משכה בקצה הבד וחשפה את תכולתה.
בתוך הכיפה ניצבה העלמה הצעירה בעלת בגדי המלכות הלבביים. שיערה הארוך והגלי התפזר ברכות מאחורי גבה בצבעיו השחורים- אדומים, והיא הסתכלה עליה במבט עצוב ומתחנן שהודגש על ידי איפורה האדמוני.
"בבקשה." היא ביקשה ממנה. "את לא חייבת לעשות את זה."
"את צודקת." השיבה לה, ומבטה השתנה לאחד בעל תקווה. "אני רוצה לעשות את זה."
היא חזרה להסתכל עליה בדכדוך. "למה? אני עדיין לא מצליחה להבין."
"כי אני רוצה." המלכה השיבה לה בפשטות.
"לא, את לא." היא סוף כל סוף אזרה אומץ לומר זאת. "אני מכירה אותך הרבה מאוד זמן. כוח זה לא משהו שמעניין אותך."
"כוח לא. כיף כן." היא העלתה חיוך.
"זה כיף? להשתלט על המקום המיועד שלי כדי לשחק באנשים?" האסירה התקשתה להבין.
קולה הרך והקטן התחיל לעצבן את המלכה. היא רטנה בזעף. "תקשיבי, ליביה, לך יש את הדרכים שלך ולי את שלי. אני משחקת שח-מט, ואני קרובה מאוד לנצח."
"שח-מט?" ליביה שאלה, והרימה ראש בעקבות הארתה. "זה בגלל מה שאמא שלי עשתה? בגלל זה?"
"שטויות במיץ." המלכה השיבה מיד.
"זה כן קשור." היה קשה לעבוד על ליביה. "אבל אמא שלי כבר לא בין החיים, ומה שהיא עשתה צריך להישכח. אני יודעת שזה קשה, גם לי קשה לחיות עם הידיעה של הדברים האכזריים שעשתה, אבל הצלחתי להשלים-"
"להשלים?" המילה הכעיסה את קארי. "את היית יכולה להשלים אם אבא שלך היה נרצח על לא עוול בכפו?"
"אני מצטערת." ליביה ביקשה להתנצל. "אם זה היה תלוי בי זה לא היה קורה בכלל."
"אבל זה קרה." קארי השתדלה לשמוע על עיניה יבשות. "ואת- את תיענשי על מה שאמא שלך עשתה, כל הממלכה הזאת תיענש!"
"זה גם לא בכלל כיף." ליביה הבינה. "זו נקמה."
"בראבו, בלשית." קארי מחאה כפיים באיטיות לכבודה. "אבל האם זה יעזור לך להציל את עצמך?"
"אני רוצה לשכנע אותך לוותר על רעיון הנקמה." ליביה הסבירה. "נקמה לעולם לא תביא לך את מבוקשך."
"אבל היא תספק אותי מאוד." קארי חייכה בזממה. "היא אולי לא תחזיר את אבא שלי, אבל היא תוכל להרוס את החיים שלך."
"החיים שלי?" ליביה שאל בחשש.
"אם לא אוכל לגרום לאמא שלך לשלם, אעשה את זה דרכך." קארי אמרה. "זו הירושה שלך."
"ירושה?" ליביה התבלבלה מהמילה. "לא, קארי, אמרתי לך שאעשה רק מה שנכון כשאעלה לשלטון!"
"שטויות!" קארי זלזלה בדבריה. "את בדיוק כמו אמא שלך, את יודעת שכל אלה שטויות!"
"אני אומרת את האמת." ליביה נשבעה.
"טוב," קארי השיבה. "זה מאוחר מדי." היא לקחה את פיסת הבד האדומה והסתירה אותה מעיניה שוב.
"קארי!" ליביה קראה לה מבעד לכיפת הזכוכית. "בבקשה! את עושה טעות!"
"כן, כן, שמענו." קארי נאנחה. "למה הזכוכית הזאת לא חסינת קול?" היא חזרה לשכב על כסאה בנוחות ולזמר לעצמה את המזמור האהוב עליה.

"כשהאיש על לוח השחמט

אומר לך לאן ללכת,

ושבגלל איזו פטריה

המוח שלך נע לאט.

לך ושאל את אליס,

אני חושבת שהיא תדע לא מעט."

(*אם אתם רוצים לשמוע את השיר שהיא שרה, הוא למעלה ^ שמתי אותו באחד הפרקים הראשונים אבל למי יש כוח לחפש אותו עכשיו?)