מצוד הפלאות: פרק 25- פלאי אהבת אמת

"אל תשנא אותו בגלל מה שקרה, כי אני יודע שזה מה שתעשה. תשנא את הבחירה שלו שגרמה לו להפוך לדבר כזה." רפאל חזר על המילים של אביו, בעוד הוא מגשש בתוך כיסו העמוק אחר החפץ ששמר עליו אצלו למקרי חירום כמו אלה.
הוא ניסה, באמת שניסה שלא לכעוס על פיניאס, אך כל השנים האלה (טוב, שנתיים, טכנית, אבל זה הרגיש כמו הרבה יותר) הוא לא הפסיק לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מחליט להפר את חוק העסקאות היחיד שלהם, ולא להיות אידיוט אגוצנטרי שדורש ממנו לשנוא אותו על כך.
אביו היה חי, זה בטוח. אולי הוא אפילו היה מחבב את אחיו, כמו שהיה לפני כן, כשעוד היו קטנים. הוא זכר שהיו כמה פעמים שאפילו התגאה שהם חלק מאותה משפחה, ואז פיניאס היה עושה לו משהו מעצבן שהזכיר לו שמחשבה כזאת היא לא מחשבה חכמה במיוחד.
הוא הודה, הוא התגעגע לרגעים האלה.
והוא שנא את עצמו על כך.
"על מה אתה מדבר?" איב עמדה מאחוריו כאשר דיבר, אליה או אל עצמו, זה לא ממש היה ברור. הוא בכל זאת ביקש ממנה לדבר לבד לרגע, אז היה מצופה ממנו לפנות אליה, לפחות.
"משהו שאבא שלי אמר פעם." הוא הסתובב אליה.
"או-קיי." היא אמרה חסרת סבלנות. "וזה קשור אליי?"
"אולי." השיב. "אני צריך לשנוא אותך?"
"אתה רוצה לשנוא אותי? אני מתקשה להבין את המלמולים שלך." כרגיל, הטון שלה היה אדיש במיוחד לנושא השיחה, אבל הפעם, דווקא יצא לה להתעניין בו יותר מאשר בטובתה. "יש לך משהו לומר- תאמר."
"בסדר. אלך על הדרך הפחות נעימה." הוא התקרב אליה ונעמד מולה. מבטו הושפל אל פניה, והיא נאלצה להסתכל עליו מלמטה, כמו אישה מהמעמד הנמוך שמביטה על המלך היושב על כס מלכותו. היא שנאה כשעשה את זה, וזו הסיבה שהחליט לעשות זאת.
היא כיווצה את עיניה בעצבנות, ללא חיוך שהופיע אחר כך כבדרך כלל. הפעם בוודאי הייתה לה הרגשה שהיא לא תאהב את מה שהוא הולך לומר לה.
"תאמרי לי, איב, מבת ברית לבן בריתה," הוא החל לומר לה. "את התאהבת בנסיך המגוחך הזה?"
"מה?" היא נראתה נעלבת מהשאלה מאוד.
"אה-הא, אמרת כן." הוא הצביע עליה בעודו מתרחק. רק לעמוד על ידה גרם לו חלחלה.
"אני לא! השתגעת לגמרי!" היא אמרה בכעס והתקרבה אליו בכדי לדבר בצורה נורמלית.
"את לא ענית על השאלה, את התחמקת, מה שאומר שאת מפחדת לענות, מה שאומר שהתשובה שלך לא תמצא חן בעיניי, מה שאומר שעשית את הדבר האחרון שהיית צריכה לעשות!" הוא התפרץ ולא הפחיד אותה כלל.
"אה, אז עכשיו אתה מדיום? אתה יכול לקרוא את המחשבות שלי?" היא אמרה בזלזול.
"למה את חושבת שאני מוצלח כל כך בעסקאות שלי? מזל? הא." הוא גיחך.
"אתה יכול לקרוא מה אני חושבת עכשיו?" היא שאלה כשחיוך נהנה על פניה.
הוא פער את פיו בבהלה. "זה דבר מאוד לא תרבותי לחשוב עליו." הוא העיר לה.
"חשבתי על תפוח." השיבה בגלגול עיניים והנדת ראש זעירה. "אוי, תשתוק, אתה לא מדיום ולא כלום." היא שילבה את ידיה. "ואתה מדמיין דברים. למה לי להתאהב באיזה אידיוט מצועצע?"
"הא, אני לא יודע, אולי בגלל שהוא מתוק, ואכפתי, והרואי, ויפה תואר, ובן מלוכה, ומושלם מכל בחינה שהיא." רפאל מנה את הסיבות במחשבה חולמנית-כאילו. "כל מה שחיפשת אי פעם."
"מצחיק." איב לא צחקה.
"הבת של האמא, למה נראה לך שהיא קיללה את היפיפייה הנרדמת מלכתחילה?" הוא שאל אותה.
"איכס." איב נגעלה מהמחשבה. "אל תעז לדבר על אמא שלי בצורה כזאת."
"הו, איב, איב, איב, איב הקטנה, התמימה והמסכנה." רפאל העלה את סנטרה אליו עם אצבעו ובחן את עיניה, שלא שיקרו יחד עם הדברים שאמרה. "נפלת קורבן לכישוף שאפילו לא היה מיועד לך."
"תשתוק." היא הורתה לו בשקט.
רפאל גיחך באיטיות. "אהבה זה דבר מתוק כל כך."
"למה שיהיה לך אכפת אם התאהבתי באיזה מישהו?" איב הורידה את ידו מפניה. רפאל חייך כי זו הייתה הודעה קלושה לכך שצדק למרות ההכחשות שלה.
"בגלל שאז- את תהפכי למה שנקרא 'גיבורה', כיאה לכל סיפור אהבה קלישאתי אחר. רק שהפעם, אחרי שהכישוף יפוג, הוא לא יחזור אלייך על ארבע, אלא לנסיכה שלו." הוא הסביר לה. "ואז, את תמצאי את עצמך פתטית מתמיד."
"הוא אוהב אותי!" היא קראה בחוזקה. "אולי אתה לא יודע איך זה מרגיש כשאוהבים אותך כי אף אחד לא אהב אותך לפני כן, אבל אני כן. אני יודעת עכשיו."
רפאל בחן אותה ברגש מאופק. "את לא רואה את זה, אבל אני נקרע מבפנים. מצחוק, בעיקר."
"לך אין מושג באהבה. טיפשי עד כמה שזה נשמע, אתה יכול לזהות את זה כשזה אמיתי." מבטה הפך לרציני, אך היא השפילה אותו אל הרצפה כדי לא לחזות בהבעה שלו שבוודאי תעצבן אותה.
"בסדר. אמיתי. אני אשתף איתך פעולה בקשר לזה." הוא אמר. "למה נראה לך שזה אמיתי?"
"נשיקה של אהבת אמת." השיבה והעלתה אליו את עיניה.
"לא, את עכשיו הופכת את זה לגרוע יותר." הוא עצר אותה. "את אומרת לי שאת התנשקת עם הנסיך?" הוא התקרב אליה והתחנן בפניה שתשקר לו.
"כן." השיבה, והוא התאכזב.
הוא הקיש באצבעותיו אל מול פניה והבהיל אותה בהפתעה. "פיה טיפשה." הוא אמר. "אין דבר כזה אהבת אמת אצל נבלים. אין דבר כזה סוף טוב, אין דבר כזה חברות, אין דבר כזה שמחה. את יודעת את זה, אני יודע את זה, כולם יודעים את זה."
"אני יודעת." היא השיבה באדישות. "אבל אני גם יודעת שאתה בעצמך תיארת אותי אז בתור, אה, 'חברה שלך'."
"כן, כן, זה היה לפני שחזרתי לעצמי." הוא התעלם מהפרט שהעלתה והתרחק ממנה שוב כשהפנה את גבו אליה.
"מתי בכלל עזבת?" איב הייתה רצינית בשאלתה.
"מתי שפיה אחרת שיבשה לי את המוח." הוא חזר לחטט בכיסו אחר הדבר שלכמה דקות פרח מזכרונו. "זה דבר פעוט לחשוב עליו כרגע."
"פיה אחרת?" איב תהתה.
"אה-הא!" הוא תפס באוצרו והעלה אותו אל האוויר. זה היה מקל לבן ומחוספס בעל הילה זוהרת מרשימה שעוטפת אותו, ונראתה משונה מאוד בידיי השדון שלו.
"זה-?" איב באמת נבהלה למראה הדבר.
"שרביט של פיה טהורה." הוא אימת את מחשבותיה, והסתובב אליה חזרה. "הדרך שלי להחזיר את הכל לקדמותו."
"אתה מתכוון להסיר את הכישוף מכריס עם זה?" היא שאלה בחשש שניסה להסתתר ללא הצלחה רבה.
"באמת, איב, לא הכל קשור אלייך." הוא נאנח. "השרביט הזה יישמר למשהו חשוב יותר." הוא נופף בו והיא נרתעה. כנפיה רעדו. הוא הוריד את ידו והחזיר את השרביט לכיסו המוגן. "בשבילך יש לי משהו אחר." הוא התקרב אליה. "את רוצה… לעשות עסקה?"
איב חייכה בשמחה. "תהיתי לאן נעלמת." היא הודתה. "חששתי שאתה בעצמך תהפוך לגיבור."
"אל תעליבי, יש לי משימה אחת לעשות, והיא תבוא לפני הכל. לעומת זאת, לך יש משימה בעצמך."
"מה?" היא שאלה.
"את רוצה להוכיח לי את אהבת האמת שלך?" הוא שאל.
"אני רוצה להוכיח לך שאני צודקת." היא תיקנה אותו בכדי לא להישמע מגוחכת מדי.
"תשיגי את הכובע של הכובענית, המלכה, ושימי אותו על הראש של הנסיך שלך." הוא הסביר. "אם זה לא יפר את הכישוף, אעשה כל מה שתרצי. זו העסקה."
"כל מה שארצה, הא?" היא התעניינה מאוד ברעיון.
"את יודעת שאני תמיד מקיים הבטחות." הוא אמר בחיוך.
"ברור." היא הושיטה לו את ידו. "ואני מסכימה. כי אני אף פעם לא טועה."
רפאל לחץ את ידה. "עוד נראה, מכרה ותיקה. עוד נראה." הוא חייך אליה ובעצמו היה בטוח לגמרי. עסקה כזאת לא בדיוק שינתה לו הרבה, אבל היא הייתה יכולה לסדר את מוחה של איב, שעכשיו היה תורה להתבלבל בקשר למטרה שלהם. מה שהוא רצה היה להיפטר מאחיו, אחת ולתמיד.
הוא זכר טוב מאוד את מה שאביו אמר לו, על מה שחזר עליו בעצמו קודם לכן, ואת מה שהיה צריך לזכור, אבל… נקמה או לא, לעולם עדיף בלעדיו, לכל עולם. ובעיקר לו.