שברים – פרק חמישי

החתול, כמו כל החתולים, נחת באלגנטיות על הרגליים. הוא התחמק באופן הזה פעמים אין־ספור, אם כי בדרך־כלל לא נשא איתו ילדות תועות.

אפריל לעומת זאת התרסקה על הקרקע בחוסר אלגנטיות משווע. השריטות החדשות שהתווספו לשריטות הקיימות לא כאבו במיוחד, אבל היא הרגישה שבקצב הזה היא תזדקק לעירוי דם מתישהו. בניגוד לאדמה המתכתית של היער האפור, האדמה הזאת הייתה עשויה כולה מאפֶר, אפֶר לח ומלכלך.

השעה נראתה מאוחרת. אפריל זכרה שביער עוד היה אור, אבל המקום החדש היה חשוך, ולקח זמן עד שעיניה הסתגלו לאפילה.

צלליות בצורות שונות הכתימו את הקרקע, כמו צבע תוצרת השְאול. לעיתים תכופות הן נעלמו והופיעו מחדש במקום אחר. לפעמים הן נעו. אפריל לא הבחינה במקורות אור כלשהם, ומיד הבינה שמדובר בקסם כלשהו, או בישויות משונות. היא לא ידעה אם הן עוינות או ידידותיות, אבל בעצם היא לא ידעה שום דבר על אף־אחד שנתקלה בו מאז שהחליטה לשתף פעולה עם הרוח.

הרוח. עשן שוב צרב באפה. לחישות לא ברורות החרישו את אוזניה. היא ניסתה להשתיק אותן, לומר להן ללכת, אבל הן רק המשיכו למלמל, להעביר מסר כלשהו שאותו היא לא הבינה. היא העדיפה לא להבין.

החשד שמדובר אך בחלום בלהות התעצם, אבל באותו קצב גם התעצמה התחושה שהכל מסביבה אמיתי, אמיתי יותר מכל מה שראתה מימיה. בין כך ובין כך, היא הייתה נחושה להמשיך הלאה. סקרנותה לא הותירה לה ברירה. היא אמנם איבדה את הדרך לפחות שלוש פעמים, ועדיין לא ידעה על מי כדאי לסמוך, אבל היא קיוותה לסוף טוב, כמו זה שחותֵֿם את רוב האגדות.

היא נשאה תפילה קצרה והקולות פסקו. היא הופתעה מהמהירות בה נענתה, אולם הלחישות בהחלט הותירו אותה עם כאב ראש רציני.

החתול המתכתי כבר הספיק להפוך לחתול שחור, מעין הכלאה בין פנתר לשונר.

"מה את מחפשת כאן?" שאל החתול. קולו דמה לנהמה ידידותית למחצה.

אפריל הייתה המומה. "א־אתה יכול לדבר?"

"ברור שאני יכול לדבר. אני נראה טיפש?" הוא השפיל את מבטו, כאילו חש רגשות אשמה על נימתו התוקפנית.

"אני מצטער, אני… די רגיש. בכל מקרה, כפי שאת רואה, אני מסוגל לדבר ואת מסוגלת להבין." הוא בהה כמה רגעים בנקודה כלשהי במרחק. באותו רגע הבחינה אפריל בכך שהאוויר היה חם וסמיך עד־כדי־כך שהיא כמעט התקשתה לנשום. "כשאני עוטה את צורתי המתכתית הקול שלי נשמע קצת אחרת, אבל רוב החברים שלי ביער מבינים אותו בלי בעיה. אני מניח לעצמי שאתְּ חדשה כאן, לא?"

"כ־כן…" גמגמה אפריל, "ז־זאת הפעם הראשונה שלי פה."

"בני־תמותה לא נכנסים לכאן בלי סיבה," אמר החתול ונעץ באפריל מבט מהורהר, "אני מנחש שפֶֿלִיסִיה שלחה אותך הנה. היא נחמדה, אבל גם די מעצבנת. היא מתלוננת בלי סוף. היא אמרה לך מה היא רוצה ממך?"

אפריל היססה. "היא שאלה אותי אם אני יכולה לעזור לה והסכמתי. מעבר לזה היא לא פירטה הרבה. כשהגעתי ליער היא אמרה שאני צריכה ללכת קדימה, וזהו בערך."

"יופי. כל הכבוד לה. לשלוח ילדה בלי תדריך, בלי מפה ובלי ציוד. מאוד אחראי מצדה," הוא רטן. "טוב, זה מה שיש. אני לא יודע הרבה על פליסיה, אבל אני יכול לומר לך בביטחון שהיא רוצה חפץ כלשהו, ושהיא צריכה בן־תמותה שיביא לה אותו.
אלו שנולדו כאן, כמוני, לא מסוגלים לצאת. יש איזה קסם שמונע מאיתנו למצוא את הדרך החוצה. לומדים לחיות עם זה. בניגוד אלינו, בני־תמותה יכולים להיכנס ולצאת חופשי, אם הם יודעים איך. גם פליסיה יכולה, אבל היא פחדנית ולא רוצה לעשות את זה לבד."

אפריל השתוממה.

"נכון, שכחתי להציג את עצמי. אני אוֹרוֹרִיקס. את נראית בסדר, אז ארשה לך לקרוא לי איך שאת רוצה."

"אני אפריל," היא לחשה.

"מצוין, אפריל. אני לא בטוח לגבי הכיוון, אבל נראה לי שכדאי שנצא לדרך." אורוריקס הביט מסביבו, "ושנסתום את הפה. הצללים הדפוקים האלה לא אוהבים הרבה רעש."

אפריל הסתכלה אל תוך עיניו בפעם הראשונה. הן היו כסופות, בוהקות, ונטולות כל כוונה רעה. "למה אתה רוצה לעזור לי?"

אבל אורוריקס שתק, ואפריל לא שאלה שוב.