שברים – פרק שישי

האוויר היה חם ומחניק. בגדיה של אפריל היו דבוקים אל גופה, ספוגים בתערובת של זיעה קרה וחמה. קרעים קטנים העניקו להם מראה הרפתקני טיפוסי, כמו בגדיו של מטפס הרים. כל זה לא הטריד אותה כרגע.

אורוריקס השתדל ללכת בקצב שהתאים להליכה המהירה של אפריל, אבל ניכר היה שהוא לא היה רגיל לכך. מדי פעם הוא נעצר, כשראה שהתרחק קדימה יותר מדי, וחיכה בסבלנות עד שצמצמה את הפער. שתיקה מביכה השתררה בין השניים, ואפריל התביישה להפר אותה. היא הייתה אורחת בעולם קסום שלא ידעה עליו דבר, וכבר הספיקה כמעט להיהרג. היא העדיפה לשתף פעולה עם החתול ועם הכללים, גם במחיר הנוחות האישית שלה.

הם צלחו גבעות שחורות ונזהרו שלא לדרוך בטעות על הצללים המסתוריים, מתקדמים אל עבר הבלתי־נודע. הם עברו סימני דרך שהיו חסרי משמעות עבור אפריל, אבל עשה רושם שאורוריקס התמצא בהם כמו מורה דרך מנוסה. סלעי בזלת משוננים שנראו כאילו נפלו לאיזה ענק מהתיק היו מפוזרים פה ושם, חלקם קטנים דים כדי שאפריל תוכל להרים אותם מבלי מאמץ, חלקם גדולים ממנה שלוש או ארבע ידות. היא ידעה שזה טיפשי, אבל חלק בלבה אהב את המקום הזה.

"מה זה?" לחשה אפריל, רוכנת מעל צמח קטן. כשהתבוננה בו היא גילתה שזה פרח – עלי הכותרת שלו היו שחורים, והגבעול שלו נראה כמעט… סִלְעִי. הילה חשוכה אפפה אותו כמו להבת נר. היא הושיטה את ידה לעברו.

אורוריקס הסתובב בבת־אחת. "במקומך לא הייתי עושה את זה," נהם בנימה חמורה נושף אדים שחורים מאפו ומפיו. "שוב, סליחה. לפעמים אני לא שולט על עצמי. הוא יפיפיה, נכון? בכל פעם אני מתפעם מהם מחדש. עדיין, אני מפציר בך לא לגעת בדברים שצומחים כאן."

"למה?"

"זה מביא מזל רע," אמר אורוריקס בנחרצות.

אפריל הרימה גבה. "מזל רע?"

"אל תזלזלי בכך. מה שאתם קוראים לו אמונות תפלות עלול להיות עניין של חיים ומוות כאן."

"חיים ומוות…" מלמלה אפריל לעצמה. היא הביטה עוד כמה רגעים בפרח, מתאמצת להעתיק את מראהו אל תוך זכרונה, כדי שתוכל לקחת אותו לעולם בני האדם. אם תחזור לשם.

לאחר נצח או שניים, הצמד נעצר על אחת הגבעות. היא לא נבדלה בשום צורה משאר הגבעות שמסביבה, אבל מהר מאוד הבינה אפריל לאן החתול הוביל אותם. רכס הרים מסולעים נצפה במרחק. על פסגותיו זרחו אורות בצבעי הקשת, שוברים את המראה המונוטוני שהתרגלה אליו עד כה. היא אמנם לא ידעה לאן החתול מוליך אותה, אבל היא לא הייתה צריכה לשאול כדי להבין מה התחנה הבאה.

"מעבר לרכס הזה יש מישהו שיוכל לעזור לנו. אני אולי יודע איך מגיעים ממקום למקום, אבל חוץ מזה אין לי ממש ערך. אם –"

"אל תדבר ככה על עצמך," קטעה אותו אפריל כמעט בכעס, אפילו שידעה שזה לא מנומס לקטוע חתולים בעודם מדברים. "אני חושבת שיש לך ערך. אתה מוכן לעזור לי ואתה בכלל לא מכיר אותי. זה אומר עליך משהו."

היא מעולם לא ציפתה לעזרה כזאת. מלבד הוריה, אף־אחד לא דאג לה עד־כדי־כך. והיא מעולם לא חשבה שתבטח כל־כך בחתול.

אורוריקס הנבוך השפיל את מבטו. "אם נזדרז, נוכל להגיע לשם עד מחר, במקרה הכי גרוע מחרתיים. לא טוב להישאר במקום הזה. הוא… לא בטוח במיוחד. לא עבור בני־תמותה."

אפריל התכווצה. זה לא היה מבטיח במיוחד.

"אתה בטוח שהוא יעזור לנו?" שאלה בהיסוס.

"אולי," אמר אורוריקס, "אני לא יודע. אבל אני יודע שהוא ינסה. הוא… הוא חייב לי דבר או שניים."

"הוא ידידותי כמוך?"

"לא." הפטיר.

אפריל לא שאלה עוד שאלות.

הם הקימו מחנה מאולתר – אם אפשר לקרוא לזה כך – בסמוך לאחד הסלעים. הוא היה גבוה ורחב כמו הר מיניאטורי, ורותח קצת פחות מהאוויר ומהאפר. אפריל פרשה את המעיל הארוך שסחבה לאורך הדרך על האדמה החמה, ניסיון נואש להתגונן מפני החום והלחות. הוא היה כל־כך מלוכלך שכבר לא היה אכפת לה. גם את חולצתה היא פשטה, ונותרה לבושה בגופיה לבנה תחובה במכנסיה החומים שהפכו כבר אפורים. היא נראתה כמו עוף מוזר במדבר, כתם אור באפילה.

"את בטח רעבה," אמר אורוריקס. "בני־תמותה אוכלים כל־כך הרבה כל הזמן. קשה לי להבין למה צריך לאכול כל־כך הרבה."

"אני גוועת," נאנחה אפריל. הבטן שלה קרקרה. רק עכשיו היא שמה לב עד כמה היא הייתה ריקה.

"כן, כן… טוב. אין הרבה מזון בארץ הצללים, בסורמוהון. אצטרך לחפש ביער הכסוף. אני לא יודע אם תאהבי את האוכל, אבל הוא מזין מאוד, האמיני לי. שמרי על עצמך עד אז."

אורוריקס התכונן לזינוק, ומיד כשקפץ נעלם אל תוך האוויר, והיה כלא היה. כמו חלום שנגמר, כך התפוגג החתול אל תוך האַין, ואפריל נותרה לבדה בארץ העוינת, מוקפת בצללים השותקים, החיים־למחצה.

העשן שוב חזר.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. לא עוד פעם. לא עכשיו.

אבל המלמולים התגנבו בכל־זאת, קוראים בשמה, מזהמים את מוחה, ואפריל קיוותה יותר מכל שהחתול ישוב במהרה.