מכשפה מתלמדת – פרק 9

"מה?!" לחשתי. "אדמונד?! איך? הוא מת!" אמרתי, כולים בהלם. לורן הסתכלה עלי במבט עצבני כשאמרתי 'מת' אבל מיד חזרה אל ההלם.
"איך אני אדע? גם אני חשבתי שהוא מת" אמרה לורן.
"טוב, אדי לך לשבת מרוחרי אנה ולורן" אמרה המורה. לורן בעטה בי מתחת לשולחן.
"אחח, לורן. מה את רוצה?" שאלתי עצבנית
"הוא בא לשבת מאחורינו, אנה!" אמרה בהתרגשות. כשאדי עבר לידינו הוא הסתכל על לורן וחייך, היא חייכה אליו בחזרה והסתובבה אלי.
"נראה לך שהוא זוכר משהו – כלומר, איך הוא בא לפה? נראה לך שמחקו לו את הזיכרון?" היא דיברה ממש מהר ולא הבנתי כלום.
"וואוו, תירגעי" אמרתי "אולי נזמין אותו אלינו אחרי הלימודים?" הצעתי.
"ייוואווו אנה את גאון! זה רעיון מעולה!" היא כמעט צרחה ועטפה אותי בחיבוק דוב.
"לורן! אנחנו באמצע שיעור" אמרתי בעודי מתנערת ממנה.
"סליחה" היא אמרה, פתחה את המחברת והתחילה לכתוב. כשהיה צלצול לורן רצתה מיד 'לקפוץ' על אדי אבל לא נתתי לה, אמרתי לה שצריך לעשות זאת בדרך מתוחכמת.
"היי, אדי אני אנה וזאת לורן. מה שלומך?" שאלתי אותו והושטתי יד ללחיצה. הוא לחץ אותה.
"הכל בסדר, תודה" הוא אמר. לורן בהתה בו ורציתי לבעוט בה אבל הייתי חצי לכיוון של אדי וחצי לשולחן וזה היה קצת קשה אז הסתפקתי במבט זועם.
"רצינו לשאול אותךאם אתה רוצה לבוא אלינו היום אחרי הלימודים. אתה יודע, להשלים חומר" אמרתי, מקווה שהוא יסכים.
"כן, אני אשמח" הוא אמר.
"יופי, אז תפגוש אותנו בשער בית הספר" אמרתי והסתובבתי אל לורן.
"מה עכשיו גברת-מתוחכמת?" שאלה אותי לורן
"עכשיו – מחכים לסוף הלימודים" אמרתי.

* * * * *

כשיצאנו מבית הספר ראינו את אדי מחכה לנו בשער. לורן כמעט רצה אליו אבל תפסתי אותה בגב.
"את לא יכולה לקפוץ כמו תרנגולת בכל פעם שאת רואה אותו" אמרתי
"או קיי. אבל סתם שתדעי – תרנגולות לא קופצות" היא ענתה. הדבר שרציתי לעשות היה לדפוק את הראש בקיר אבל זה כואב אז גילגלתי עיניים במקום (מאז שפגשתי את לורן אני עשוה את זה הרבה)
"היי, אדי מה נשמע?" שלתי אותו כשהתקרבנו
"בסדר, מה איתך? היי לורן" הוא ענה.
"היי אדי" אמרה לורן והקול שלה עלה בלפחות 5 אוקטובות. נתתי לה צביטה ביד.
"מוכן ללכת?" שאלתי, ובלי לחכות לתשובה התחלתי ללכת. לורן ואדי באו אחרי. כל הדרך הלכנו בשתיקה. מדי פעם מישהו פלט משפט ממש אבל ממש מטומטם כמו 'אה, הנה ציפור מתה'. אבל רק כשהגענו הביתה התחיל 'האקשן' האמיתי. כשנכנסנו הבית היה ריק. מה שאומר שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות. התיישבנו על הספות בסלון והתלחתי לדבר.
"טוב, נתחיל עם התרגילים באלגברה?" שאלתי.
לורן הנהנה אבל אדי אמר –
"אנה, תעזבי את האלגברה. אני יודע למה הזמנתן אותי אליכן. אתן רוצות לדעת איך הגעתי לפה ומה באמת קרה ב-1692"

בבקשה להגיב :)