λύφ הסהר השחור- פרק 13; שנאה λύφ

"כוחות ריפוי?" ג'ורג'ינה נראתה נחרדת. "סהרה, הם לא יועילו לך בקרב, את מודעת לכך?"
פאת'ל החמיצה פנים. "לפחות גילינו משהו על הכוחות שלה."
קרטר צלע לעברן, מחזיק בפרוביס ששרק במחאה. "הוא שייך לך סהרה," אמר. "את צריכה לצאת איתי אל קהיר. נקנה שם מזון ומים, ואולי נמצא מישהו, אחד שיוכל לעזור לך. יש הרבה שעוסקים שם בקסם וכישוף." חייך קרטר. "אנלי, רעסס וג'וניור ישארו כאן עם פאת'ל וג'ורג'יה."
ג'וניור ואנלי דרבנו את הגמלים בתוך סבך החום הכבד ששרר במדבר.
זיעה שטפה את סהרה. ג'ורג'יה הסיטה קצוות שיער בהירה מפניה, מתנשפת.
הם עצרו למול שוק קטן והומה בדרום קהיר, קרטר וסהרה ירדו מן העגלה אל השוק. מטבעות נחושת צילצלו בכיסיו של קרטר, הזדמנות פז לכייסים.
"אני רואה שאתה מרגיש יותר טוב," אמרה. סהרה רצתה לפתוח בשיחה כלשהי.
קרטר הנהן. "יש כמה דברים מועילים בכוחות ריפוי, כמו ריפוי החבר שלך."
"אתה לא החבר שלי!"
הוא צחק ונשען על דוכן שהיה שייך לגברת זקנה בעלת שיער עבות ופנים מקומטות, היא חייכה וחשפה שורה של שיניים רקובות ומצחינות.
היא גיחכה למראם. "השליטה. כמה זמן חיכיתי."
קרטר הביט בה, פניו שידור הבעת לעג. "לא אכפת לנו לפטיט, אני צריך לקנות משהו. עכשיו."
לפטיט גלגלה את עיניה ומשכה בכתפייה. היא לחצה על זיז בקיר שמאחורי הדוכן ודלת סתרים נפתחה, קרטר נכנס אחרי לפטיט, סהרה אחרונה.
"הגמלים שלכם חנו ליד הפירמידות, קרטר, הם יחנו בקרוב לפחות. תרצו ללון כאן? הלילה?"
קרטר נראה מבועת, אך הוא הנהן בהסכמה. "כמה זה יעלה לנו? אני רוצה שהעסקה תכלול את החומרים שלהם אני זקוק."
"בסדר, בסדר," מלמלה הזקנה בשאטת נפש. "הוא תמיד היה נוד נפוח, חמודה. תמיד."
סהרה הרהרה בעניין, כיצד הזקנה חולת הנפש הזו מכירה את קרטר? הוא מבלה בחברתה לעיתים דחופות?
היא שילבה את זרועו בזרועה ליתר ביטחון ועלתה בגרם מדרגות לוליני וחשוך אל מסדרון הומה אדם, או יותר נכון, גוויות מהלכות ומומיות שגופן חנוט.
"תמיד אהבתי את אווירת המקום," גיחך קרטר. "מאוד מלוכלך כאן, לפטיט."
"בסדר, אני אארגן לשליטה את הסוויטה היוקרתית. היא בהחלט לא מסריחה כמוהם," היא הצביעה בעזרת ראשה על החנוטים. "אבל אתה, קרטר חביבי, אתה תלון באחד מהחדרים הרגילים שלנו באכסניה."
סהרה רשפה. "הוא אכן ילון איתי הלילה! לפטיט! בהוראת המלכה!"
לפטיט הביטה בה עניין רב. "אני מבינה, לילה טוב, מלכה." היא השליכה לחיקה של סהרה מפתח זהוב וחלוד. "שינה ערבה."
סהרה שכבה במיטתה החדשה, היא התהפכה במשך כל הלילה, קרטר כבר נרדם במיטה הסמוכה. קצה חיוך מרוח על שפתיו. כאילו הוא צופה בה.
"קרטר?" אמרה סהרה.
הוא נע מעט והתגלגל מן המיטה בטעות בעודו פולט צווחת כאב. "מה קרה?"
"כלום-" היא הרה לרגע קט. "על מה אתה חולם?"
"זה לא משהו שאמור לעניין את השליטה."
"זה כן מעניין אותי."
קרטר הסמיק. "טוב…" הוא גירד את עורפו, שיערותיו סמרו. "זה שום דבר. אני לא רוצה לספר דבר שישעמם את השליטה, גברתי. לכי לישון סהרה."
"אני לא! תגיד לי," פסקה בנחרצות.
"אני חולם על מישהי, לא עליך השליטה," אמר. "על מישהי אחרת. ובכן, אלך לישון כעת."
הוא עצם את עיניו ונשכב בחזרה במיטתו. סהרה נרדמה בתחושה נוראה, קנאה.

היא התעוררה למחרת בבוקר, קרטר ישב על מיטתו, משחיז פגיון.
"ק-קרטר, איפה האחרים, לאן אנחנו הולכים?"
היא מיהרה לקום, ראשה הסתחרר.
"תיזהרי, סהרה," אמר לה. "את התהפכת כל הלילה במיטה, ומלמלת דברים…"
"כמו מה?"
קרטר נאנח. "אני לא יודע השליטה."
"קרטר?"
"כן."
סהרה ניפחה את חזה. "על מי חלמת? ספר את האמת, קרטר, את כולה. אני לא אכעס."
"אני חלמתי על- אני חלמתי עליך, גברתי," השפיל את מבטו. "אך לא בשום כוונה אחרת מאשר העתיד, צפיתי את העתיד. לא אוכל לחשוף זאת בפנייך, יכול להיות שזה עניין מסוכן."
היא שתקה. "ובכן, נצא לדרכנו עכשיו," אמרה לבסוף. "אני- אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת עכשיו, קרטר. ושאלה נוספת."
"כן המלכה."
"למה אתה מתנהג אלי בנימוס?"
"את השליטה שלי, סהרה," הוא גיחך. "זו חובתי."
"זה בגלל שאתה מבויש, נכון?" היא זרקה הערה עוקצנית לאוויר. "אתה חושב שאסור לך לאהוב אותי בגלל זה?"
"אני לא-"
"כן אתה כן!" מחתה. "בדיוק כמוני, קרטר. אני מתכוונת לכל מילה שאני אומרת."
הוא השפיל את מבטו. "את צודקת, בסדר!" הוא הרים את קולו. "את תמיד צודקת! בגלל שאת המלכה האדירה של מצריים!" רטן קרטר. "את סתם מנופחת! ממש כמו שקליאופטרה הייתה, את בדיוק כמו שלא רצית להיות, שליטה עריצה!"
סהרה הביטה בו בכעס. "אני מצטערת, אבל לא."
היא שלפה את המטה שלה בדיוק בשניה בה קרטר שלף את העט וזימן את אותו יצור מכונף ושחור עליו רכבו לפני כמה זמן, היצור חשף שיניים.
הציפורים של סהרה ניקרו כל פיסת עור חשופה בגופו של קרטר, לבסוף היא הצליחה ליצור שני תניני יאור ענקיים שהתנפלו על היצור המכונף, הוא לא נכנע.
"מה קורה לך, סהרה?!" קרא לעברה. "את נעשית מטורפת!"
"אני, אני לא יודעת," גמגמה. "אני לא מנסה לעשות את זה, אני לא רוצה…"
קרטר התכופף, הוא העלים את היצור והותיר לתנינים להתקרב אליו.
"קרטר!" צעקה סהרה. לא…
היא נופפה במטה אך התנינים או הציפורים האכזריות לא נעלמו, הם המשיכו לתקוף, הם היו השנאה העזה שלה לצד הזה של קרטר. לצד שפוגע בה.
"עצרו," צעקה בקול רם יותר. היצורים הסתובבו לעברה והתקדמו עכשיו הישר אליה. "ברח," לחשה לו בלי קול. "עכשיו."