λύφ הסהר השחור- פרק10; בחירות λύφ

סהרה עדיין לבשה את השמלה הכחולה, הפעם הגיעו אליה עם שמלה בצבע ארגמן ואותו כובע גבוה שנהגו לכנות כתר; בד מוארך וססגוני שהחמיא למבנה פניה של סהרה.
עורה השחום נראה בהיר יותר מחיוורות. העניין עם קרטר טופל בידי ג'ורג'יה שהבינה את העניין ולקחה אותו ברצינות רבה אך בהבנה, היא התחשבה בסהרה. פאת'ל לא ידעה דבר על מה שארע אמש.
"המלכה," אמר ג'וניור שצעד לצידה. "אנלי, אומרת כי ניפגש איתה לבדנו באחד אחרי שהלבנה תעלה לשמיים, אנו זקוקים לפרטיות."
סהרה הנהנה, היא מצמצה בעיניה, שקיות נוצרו תחתיהן והיה די ברור כדי להבין שעבר עליה לילה קשה.
רעסֵס צעד מהצד הנגדי לה, הוא אחז בכריך מסוג כלשהו שנדף ריח מגרה. "השליטה," אמר. "עלעלתי אתמול בכמה כרכים ומצאתי נבואות על…"
"לא עכשיו, רעסס," השתיקה אותו.
רעסס שילח אל ג'וניור מבט תמהה, ג'וניור זקף גבה בתשובה.
ג'וניור החוויר מעט. "המלכה, את נראית מעט רגוזה."
"כן," שיקרה.
"והאם יורשה לי לשאול, למלכה קרה משהו? דבר מה מטריד אותך?" שאל בחשש.
סהרה נדה בראשה ומיהרה להסתלק. "אדבר איתך מאוחר יותר, עלי ללכת."
היא חלפה על פני הרוחצים באגם ונכנסה למרפאה שנבנתה בסמוך לחדר האוכל, סהרה התיישבה על המיטה הקרה ועצמה את עיניה.
"השליטה?" שאלה ג'ורג'יה. "מה את עושה כאן?"
סהרה פקחה את עיניה בהפתעה, היא נפלה מהמיטה בבהלה.
ג'ורג'יה עיקמה את אפה. "הגעת כדי לוודא מה עם ה…?"
"כן," ענתה בפשטות. "אני רוצה שתאשפזו אותי, אני רוצה חופש."
"את מוזמנת להסתגר בחדרך, מלכה, אבל-"
"מה?"
"אני נטשתי את נווה המדבר למענך, את הבית שלי. לא ארשה שתישארי כאן, האחראים ידאגו לשלומך, אם תרצי," אמרה. "אקח אותך למקום שעוזר לי להירגע, נדבר."
סהרה הנהנה.
ג'ורג'יה גררה אותה אל האגם, ובכן, לא בדיוק אל האגם. אל מקווה מים בתוך מגוריה.
"ביקשתי שיבנו את המקום הזה למקרה ואעבור לגור כאן, זרמי מים עוזרים לי להתרכז, הם מרגיעים למדי, שליטה," הצהירה.
סהרה הביטה במקווה המים שעוצב כמפל בתוך החדר, בצד הנגדי הוא נראה רגיל למדי; מיטה, ושולחן…
"טבלי במים סהרה, הם מיוחדים. אני מקווה שתבחיני בכך," אמרה ג'ורג'יה בחיוך, היא צללה לתוך המים ונעלמה, שנייה, עוד אחת… מדוע היא לא יוצאת, האם קרה הנורא מכל?
סהרה צללה בלי לחשוב, ידיים קרות מושכות אותה.
"ג'ורג'יה?" שאלה.
אנשים הקיפו אותה, צללים כהים בחשכה.
ביניהם רקדה במעגל סביב סהרה, אימה, ג'ין. סהרה קמה בבהלה וסרקה את המקום, כפר מצרי קטן, אנשיו מפזזים. ואימה, אימה עמדה לצד גבר נאה, בלורית זהובה מעטרת את ראשו ועיניו ירוקות כעשב בר.
"אימא?" שאלה סהרה.
ג'ין צחקקה וצעקה לעברה, "אני רוצה שתכירי מישהו, סהרה! מישהו מיוחד!"
"מי?" שאלה סהרה בלעג גלוי.
"אבא שלך," ג'ין המשיכה לפזז. "רודרי, תכיר את סהרה," אמרה.
רודרי חייך. "היי סהרה."
היא התעוררה.

"מה זה היה? ג'ורג'יה, זה ה…?"
"מעיין הנעורים," אמרה ג'ורג'יה בגאווה. "כן, המשפחה שלי ירשה אותו."
"ירשה?!" הזדעזעה. "אבל, זה מעיין קסום. הוא אמור להיות רכוש של- של… של מי בעצם?" שאלה סהרה בטמטום רגעי. "הרי הוא מקום מכושף ו… מכושף." פניה אורו.
ג'ורג'יה הנהנה. "הוא אכן קסום. איך את מרגישה?"
"הרבה יותר טוב," הודתה סהרה. "אך יש לי דבר מה לעשות."