λύφ הסהר השחור- פרק11; אנאיס λύφ

סהרה פתחה את דלת חדרה, היא ליטפה את ראשו של פרוביס בחטף ומיהרה וקפל פפירוס קטן שכתב משורבט מסודר עליו בשורות אחידות. סהרה נצעה את המכתב בין תפריו ולחשה לו את הכתובת, משום מה, הוא לא הגיע אליה במקרה, הרי ניצים לא אמורים להיות מאולפים, ובטח שלא לשמש כחיות מחמד.
" Domina est aliquid vult tea?" ראש השתרבב מפתח חדרה. היה זה ראשה של נערה שחורת שיער, פניה שזופות והיא מחזיקה במגש עליו מונחות עוגיות חמאה דלות וקנקן תה מפורצלן, בנוסף, הונחו עליו שתי כוסות תואמות.
"סלחי לי," אמרה סהרה. "אך אני לא מבינה אותך."
הנער קדה קידה קטנה והקנקן כמעט התנפץ על הרצפה רגע לפני שהיא תפסה אותו באוויר בצורה יוצאת דופן, סהרה השתנקה. "אדבר באנגלית כרצונך, מלכה."
"מי את, אם יורשה לי לשאול?"
"אִנאיס," אמרה בקרירות, על פניה קועקע נחש קוברה שחור כלילה, הוא עלה מן צווארה אל לחייה שם חשף את שיני הארס שלו. "אני חשבתי שלא יזיק לי לבקר את בת- דודתי, המלכה העתידית."
סהרה זקפה גבה. "למה הכוונה?" שאלה, היא הביטה בפלא באנאיס, היא התיישבה ללא רשותה על המיטה והביטה בקיר למולה, עיניה היו חלולות ואפורות, בצורה מדאיגה ולא רגילה. "את בסדר?" נקבה. "את נראית מעט, טרודה, איך לומר. האם את משרתת במקדש, אנאיס?"
אנאיס קימטה את גבותיה. "אני לא חשה מוטרדת, הוד מלכותה, אני רק הגעתי כדי לבשר לך את החדשות. אני בת- דודתך, בתו של הלורד מארפין."
"בת דודתי?" שאלה סהרה. "את באמת-"
אנאיס הנהנה.
"אוי, אנאיס," נאנחה סהרה, למרות שכל זה היה יכול להיות שקר וכזב. "את בת משפחתי היחידה? אני משערת שישנם עוד, אביך לדוגמא ו…"
"כן," אמרה בצער. "אולי נשוחח לבדנו מאוחר יותר, עד אז, אלך."
סהרה נופפה בידיה ברוגז, אם הנערה לא משוגעת, היא מפספסת הזדמנות יקרה מפז, ואם כן…
היא חיכתה בידיה תנועות ידיים נמהרות וחיכתה שאנאיס תגיב.
"האם את…?"
"עיוורת? לקווית ראיה? ובכן, אלו מילים שנועדו כדי לתאר אותי." השיבה בקצרה.
סומק התפשט על לחייה של סהרה והיא שמחה שאנאיס לא יכולה לשים לב לכך. "אני מקווה שאת צודקת ודוברת אמת, אנאיס, אחרת תענשי בחומרה. נשוחח עכשיו."
אנאיס הנהנה, פניה הרצינו. "אבי, מארפין הורה לי להישאר במקדש עד שזהותך תיחשף, רק אז ירשה לי לחזור לטירה שלו. אני אינני רצויה שם עוד."
"זה נורא," השיבה לה סהרה.
"ובכן," אמרה אנאיס. "אני רואה בך כאלילה, סהרה. את המושיעה שלי ושל רבים, את צריכה לחזור לארמון ולהישאר שם, איתי. אני דוברת אמת, תמיד דברתי."
סהרה הרהרה, היא תיראה די מטופשת אם תאמין לשטות שכזו, אבל… אם הלורד מעוניין בפגישה איתה…
"אני אבוא, היכן הטירה?"
"קהיר," חייכה. "בסמוך לקברו של המלך תות-ענח'-אמון."

אנאיס התבררה כשולטת בחול, היא טענה כי זה כוח נפוץ והעיוורון שלה מאפשר לה לחוש בתזוזות, לראות אנשים- לדעת היכן הם עומדים ולהרגיש את נשימותיהם.
סהרה הייתה אמורה לשוחח עם ג'וניור ואנלי אך סקרנותה גברה עליה, היא חבקה את מותנייה של אנאיס בעודן יושבות על הרפסודה שריחפה כמה סנטימטרים מעל האוויר, בזכות החול.
"אני מקווה שאת לא מובילה אותי למלכודת."
"למה לי לעשות דבר שכזה?" תהתה אנאיס. סהרה שתקה, היא הסתכלה על הנוף ועינה קלטה את הטירה; מבנה רחב ידיים, דיונות וכמה מדשאות מקיפות אותו- לא כדרך הטבע. שני שומרים עמדו בפתח.
"זו אני," אמרה אנאיס. "בתו של הלורד, והבאתי איתי את השליטה."
אחד השומרים נהם, הוא היה גבוה וכחוש, בעל שיער פלטינה. "את לא רצויה כאן, אך השליטה כן. הכניסו אותה!" פקד לשאר השומרים.
"לא," התערבה סהרה. "אנאיס נכנסת איתי, ברור? בהוראת המלכה!"
השומר נאנח בכבדות והשפיל מבטו. "כן, השליטה."
הוא פתח את שער הטירה והוביל אותן אל תוך הטירה, אדם מזוקן וצעיר פרש את זרועותיו לצדדים, אך לא לכיוונה של אנאיס.
"השליטה," אמר הלורד מארפין. "נעים לראות אותך בטירתי הצנועה." כחכך בגרונו. סהרה נעצה בו מבט מאשים. "וגם אותך, אנאיס."
"אני מעריץ גדול שלך, סהרה," אמר בחיוך. "המקורות שלי מסרו לי את שמך ואת פרטייך, אני שמח למצוא את המלכה החדשה, אחייניתי המקסימה."
"אתה אח של אבי?"
"כן," חיוכו התרחב. "הרברבן."
סהרה הסמיקה. "ובכן, אני משוכנעת שרצית לדבר איתי."
הלורד הנהן, הוא הוביל אותן אל חדר ישיבות, השולחן העתיק היה עמוס מכל טוב ונראה כאילו עומד לקרוס בעוד מספר שניות.
סהרה נטלה נתח חזיר לצלחתה ובשר ארנבת, כמה ירקות צלויים הוגשו לה והיא אכלה אותם בתאבון רב, אנאיס לא התקרבה לצלחתה.
"המלכה," פתח ואמר.
סהרה גמגמה בפה מלא. "מממ?"
המלך גיחך למראה, מעורר רחמים, הוא לא הפנה ולו מבט אחד לכיוון אנאיס. סהרה מחתה את ידיה בשולי שמלתה המהודרת שהתלכלכה מיד.
"האם אמרו לך, כמה מעודנת את, המלכה…?"
"ובכן, לא, אך-"
"אני אשמח אם יפיפייה כמוך תינשא לבני," חייך. "ג'רד."
"שוויצר-" סיננה אנאיס. "אל תסכימי," אמרה בשפתיים חשוקות. "את חייבת להבטיח, סהרה."
"נודע לי כי את מעוניינת בקשר עם בן מלוכה," חייך. "האין אני צודק? הזדמנות זאת תביא להצלחה מרובה, בני הוא אציל. לא יזיק לו להינשא לאישה מכובדת, ואת, את המלכה, סהרה. מישהי במעמדך מוכרחה להינשא בזמן כלשהו. האם מישהו כבר הוכיח עצמו כבעל ראוי? את מתכננת להינשא, סהרה? הרי לא נוכל לחכות יותר מדי זמן- את בגיל המתאים ו…"
"אבא!" רטנה אנאיס. "אתה מגזים."
"אל תלחץ על סהרה, היא זקוקה לזמן כדי לחשוב, ומלבד זה. היא שייכת למישהו אחר, זה ברור, תראה כמה היא רועדת."
אפילו סהרה לא חשה בכך.
המלך רתח. "בלמי את פיך! מצורעת! את לא במעמד מורשה כדי להתערב!"
"היא בדיוק במעמד המורשה!" רטנה. "ואם אתה לא מבחין בכך, הלורד מארפין. אני אלך, די לי לראות סבל שכזה, אנאיס תחייה איתי בארמון בתנאי יוקרה, אני אקבע את עתידה החדש. והוא יהיה עתיד מזהיר."
"היא בסך הכול עיוורת טיפשה! היא חסרת אונים, רציתי להשליכה לנהר כשהתברר כך!"
אנאיס הסתלקה מהחדר, ממררת בבכי. "לא אנשא לקרוב דם שלי!" צעקה סהרה. "לעולם, ואתה שוטה אם אתה חושב כך!"
היא רצה אחרי אנאיס ונעצרה למולה, אנאיס שתקה, היא מחתה דמעות מעיניה. "מה את רוצה?"
"אותך," אמרה סהרה. "את לא שיקרת, ואני בוטחת בך, את תחיי בארמון, ועד אז; תוכלי לייעץ לי? אני- אני מתקשה בשל בעיות דחופות…"

*לטינית- האם הגבירה מעוניינת בשתיית תה?