λύφ הסהר השחור- פרק12; כוחותיה של המלכה λύφ

"אף פעם לא רציתי להיוולד עיוורת," אמרה אנאיס. "אך אבי חושב שאני נערה חלשה וחסרת אונים, עלי למצוא חתן ולגמור את חיי, כאומללה. הוא לא מבין שעליו להתנהג אלי כאל בן- אנוש, ולראות בי מישהי רגילה."
סהרה חייכה חיוך זחוח, היא נראתה על סף דמעות. "כן, אני מקווה שהשהות בארמוני תנעם לך יותר, ולא תסבלי. מתי נגיע לשם?"
היא החליקה יד ונגעה בחול המדבר הם שגעש מתחת לרפסודה שלהן בעזרתה חזרו למקדש.
"את מתכוונת למצוא לך חתן? באמת?"
"אני לא חושבת," אנאיס נדה בראשה. "אני לא רוצה להינשא לאף אחד, סהרה. מעולם לא רציתי."
סהרה קפצה את שפתיה, היא שפשפה את אפה.
"מדוע את לחוצה?" שאלה אנאיס, היא זקפה גבה דקה ומתוחה. "את לא שמחה? את עומדת להפוך למלכה, את כבר מלכה, סהרה." חייכה. "ותמיד תהי. אני מקווה שאת תתנהגי כמו אביך, הוא בטח היה הרבה יותר הגון מאבא שלי- והוא הבכור מביניהם, הוא היה אמור לנהל את הממלכה."
"את בסדר עם זה?"
היא גלגלה את עיניה האפורות כתשובה. "בטח שכן, מעולם לא הייתי רוצה שאבי ישלוט בזיעת אפו על מצרים, קהיר מספיקה לו בהחלט, אך הוא אכן צמא לעוד." אמרה אנאיס. "הוא קר דם ושפל, אסור לך לסמוך עליו, ובעיקר לא בעניין נישואים, אחי הוא ברברי ורוצח, די טיפש בכדי למלוך על מצריים."
"למה הכוונה?" שאלה סהרה, מבולבלת.
"אם תינשאי לאחי, הוא יהפוך לבעלך, בעלה של השליטה, יהיה לו הכוח לקדם את אבינו ואז… הוא לורד מארפין ישתלט על הממלכה שלך."
סהרה נשכה את שפתיה, היא הרכינה את ראשה והשתנקה. "אני מבינה. לא אוכל לסמוך על הלורד."

"השתגעת?!" נחרד קרטר. "להאמין למישהי זרה לך לגמרי?"
"היא לא משקרת," רטנה סהרה. "ומלבד זה, היא לא חטפה אותי!"
קרטר פלט נחירה. "היא הייתה יכולה לעשות זאת!"
"אידיוט!"
"שקט שניכם," פקדה פאת'ל. "מה קרה לכם? אתם אמורים לדון בכך באופן הגיוני, לא במריבות!"
ג'ורג'יה נאנחה. "היא צודקת. תירגעו. סהרה, איך ידעת שהיא לא משקרת?"
"היא כן." הצהיר קרטר. הוא שלף את העט שלו ושרטט מסביבו מעגלים גדולים בורוד בוהק, לפתע עמד במקומו אריה זכר, רעמתו מזדקרת לכל עבר. "ואני עוד אוכיח זאת, סהרה. אני הולך מכאן עד שתשני את דעתך," רשף. "אל תנסי לעקוב אחרי."
"לעולם לא ארצה לעשות את זה!" צעקה לעברו. "ובחיים לא רציתי ל-"
ג'ורג'יה שתקה, היא הביטה בסהרה. "הבנים שתקפו אותנו הגיעו," אמרה לבסוף. "הם דיברו איתנו עליך, הם אמרו שאת נתונה בסכנה גדולה, והם…"
"הם הסכנה," מחתה סהרה. "את לא מבינה את זה?"
"כן," נאנחה. "אך הם אנשי המקדש, הם נשלחו להביא אותך, אולי חלה טעות והם חשבו שאת בסכנה, ואנחנו התוקפים שלך. הם רוצים לשוחח איתך."
"גם אנלי, ג'וניור ואנאיס, זה מספיק לי."
ג'ורג'יה האיצה בה, היא נעלמה מחוץ לחדרה של סהרה וחזרה כשידיה לופתות את זרועות שני הנערים, בראד ושחור השיער שלא הכירה.
"היי שליטה," צחק שחור השיער. "לא נראה לי שהבנת אותנו, אני אייביר סקוט אלאדיו, וזה אחי-"
"בראד," השיבה בפשטות. "מה אתם רוצים? כסף?"
"לא," אמר בראד בנועם. "אנחנו רוצים להתנצל," הוא הישיר אליה מבט. "ולפעול כמורים שלך."
"מורים?"
אייביר הנהן. "מורים לגילוי הכוחות שלך, זה עניין די אדיר ו…"
"תן לי לדבר אייביר," קטע אותו בראד. "את נתונה בסכנה, ואנחנו כאן כדי לעזור לך, שליטה."
הוא התקרב אליה בצורה מדאיגה. "ואם את לא מבינה את זה," אמר. "אני מאחל לך סוף נורא."
"אתה אכזרי!" נבחה לעברו. "מרושע כמו שד!"
"לא אני לא," חייך. "וגם את. בואי איתנו ועם אנאיס לחצר, נשוחח שם."
"איך אתה יודע מי זו?" שאלה סהרה.
בראד גיחך. "את לא תאחרי לפגישה עם אנלי וג'וניור."
לפני שהספיקה לומר מילה, סהרה יצאה איתם מהחדר, עוצרת לצד רעסס ולוחשת לו: "תעקוב אחרינו, אני לא סומכת עליהם."
רעסס שלח לעברה מבט מלא גאווה והתקדם מאחוריהם בחרישיות. הוא נעצר לצד פאת'ל ולחש לה דבר מה, במהרה, גם היא עקבה אחרי שני הנערים וסהרה.
בראד התיישב על כיסא למול שולחן קטן, שמשייה הגנה עליהם מהחום ועל המדשאות הקרובות ועל שפת האגם ישבו נערים ונערות, מפטפטים ומיוזעים. הם שלחו מבטים לכיוונה של סהרה, מלאים הערצה.
אנאיס ישבה לצידו, היא הביטה בסהרה שהחמיצה פנים למראה, אנאיס שיקרה לה.
"את מטומטמת!" צעקה. "איך יכולתי להאמין לך!"
פאת'ל זקפה גבה, היא שלפה את החרב שלה, עיניה הסגולות נצצו ושיערה הערמוני הזדקר מראשה כבדרך קבע. רעסס אחז במין חרב מעוקלת, עיניו רושפות בשנאה.
אנאיס לא הנידה עפעף. "אני לא בוגדת בך, סהרה, אני כאן לטובתך."
אריה צץ משום מקום, זה היה קרטר, הוא הדף את השולחן אחורה ושאג על שלושתם. סהרה נאחזה בגבו והסתתרה מאחוריו בעוד פאת'ל שולפת חץ מאשפת החיצים של גבה, החרב חזרה לנדנה ובמקומה פאת'ל אחזה בקשת. היא ירתה באנאיס.
"לא-!" לחשה סהרה. אנאיס נאנקה. "אני מצטערת-"
"קדימה סהרה," אמר קרטר. "אנחנו חייבים לצאת מכאן!"
"אבל-" גמגמה.
קרטר הורה לה לעלות על גבו, הוא מיהר אל האורוות שם הוחזקו הגמלים של פאת'ל. ג'ורג'יה כבר הוציאה אותם, היא דרבנה את הגמלים ופרוביס שרק בדאגה על כתפה. ג'ורג'יה הורתה להם לעלות.
ג'וניור ואנלי ישבו בעגלה, מחכים להוראות, קרטר שינה את צורתו.
"אנחנו חייבים להוציא משם את פאת'ל ורעסס!" זעקה סהרה.
קרטר שינה את צורתו בחזרה, האריה שהיה שעט לעברם, מישהו מן האחים גרם לאש להקיף אותם, הנערים הרוחצים נדהמו וברחו בצרחות מהאזור.
אחד החיצים של פאת'ל ננעץ בטעות בגופו המגודל של האריה קרטר, הוא נהם. בראד אחז בחץ, הוא השליך אותו אל קרטר, אחריו עוד אחד. הוא פספס את המטרה.
קרטר הכניס אותם לעגלה.
הם ברחו.
כשהיו במרחק רב מהמקדש פנתה אליה אנלי.
"אדבר איתך הערב," אמרה. "זה מסובך."
סהרה הורתה לשאר להניח את קרטר במיטתה, הם סגרו את הווילון, ג'ורג'יה טיפלה בו בעוד פאת'ל מדרבנת את הגמלים.
סהרה נכנסה אל האזור בו ישבה ג'ורג'יה, שתיהן הביטו בדאגה בקרטר החיוור, סהרה הכירה את חברתה, אלו היו חיצי רעל. היא אספה את ידיה לחיקה והתייפחה.
ג'ורג'יה שלחה אליה מבט משמעותי, כאילו אמרה: 'את זקוקה לפרטיות'. היא יצאה משם והותירה את סהרה לבדה, ובכן, עם קרטר.
"למה אתה כל כך לא אחראי?" נזפה בו.
קרטר נאנק. "אני לא בטוח שזה נכון, את הרבה פחות אחראית."
סהרה רצתה לצווח משמחה אך חששה לעשות זאת בקרבו.
"אני שמחה שאתה חיי, אתה תוספת טובה לצוות, קרטר."
"גם את," אמר, "סהרה."
"רגע אחד? אז למי שייך הצוות…?"
"לי."
הם התווכחו מספר דקות עד שסהרה השתיקה אותו, היא לפתה את כף ידו ונשקה לה, עורו הפך ורדרד יותר.
קרטר חייך, נדהם. "סהרה! יש לך כוחות ריפוי!"