אבידות- 1; הרבה קרח

האור הלבן שיצא מגופה של ג'וליה קראוטר איסט לא החמיא לצבע עורה במיוחד.
רגליה דחפו אותה לרוץ על האספלט החם. ריאותיה בערו וכאב לה בצד הגוף, רגליה רצו להתמוטט אך היא המשיכה לרוץ, בנגד לרצונה. היא עזבה את רוברט, בן-זוגה, בשער בית הספר, וגם הוא לא הבין מה קרה לה. הצלצול כבר הושמע מזמן ורוברט בטח התייבש ליד השער. ג'וליה החלה רק עכשיו לאחר רבע שעה של ריצה. גופייתה הוורדרדה נצמדה אל בטנה. לבסוף היא נעצרה בבית קפה לא מוכר שברור לה שלא היה בעיירה "גרייט-מאונטן*" הקטנה. "קפה בו" היה כתוב על השלט החום. המוני אנשים ישבו על ספסלים ירוקים שהיו בחצר הירוקה והמטופחת של בית הקפה ושתו קפה (כמובן), קוקטיילים ואכלו מאפי חמאה ושוקולד. הזהוהר הלבן שבקע ממנה הופסק והיא ניגשה אל תוך החנות. היא מעולם לא הרגישה כל-כך צמאה.אספה את שיערה החום לזנב סוס מתוח ופיזרה אותו. היא נעמדה על יד דלפק העץ בזווית שהמאורר מפיץ עליה כמה שיותר אוויר קר. היא שיחקה בקצוות השיער האדומה שצבעה בתחילת שבוע שעבר. גבר לבוש שחור בעל שיער חום בתספורת צבאית ניגש אליה מהעבר השני של הדלפק.
"משהו קר?" מבטא אנגלי נשמע בקולו.
"דיאט קולה עם הרבה קרח." ענתה לו ג'וליה והניחה יד על מותנה. משום מה היא הרגישה שהיא רזתה. "בעצם, תביא לי בבקשה קולה רגילה." הברמן הינהן אליהומזג לתוך כוס זכוכית גדולה הרבה קולה, הניח פלח לימון בפנים והרבה קרח.
"שבעה דולרים." אמר הברמן וג'וליה הניחה את הכסף על הדךפק ושתתה את הכוס בלגימה אחת. היא הניחה אותה על הדלפק והברמן מזג לה מיםקפואים מלאים קרח. "עליי."
"תודה." היא שתתה את המים ברוגע ושאלה אותו, "איפה אני נמצאת?"
"בסנטגרום." מבט מבולבל עלה על פניה של ג'וליה והיא יצאה אל החצר של בית הקפה.
"תסלחי לי, תוכלי להגיד לי עד כמה אני רחוקה מגרייט-מאונטן?" היא שאלה אישה שהייתה לבושה בשמלה פרחונית. שיערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת על עורפה ועיניה הירוקות נצצו בשמש החמה.
"מצחיקה אחת, זה בצד השני של המדינה." ענתה לה האישה. היא שלפה מכיס שמלתה ספר דק בעל כריכה אדומה והחלה לקרוא בו.
בצד השני של המדינה? איך היא חצתה מדינה שלמה רק בעזרת רגליה הדקות והארוכות? א תיק בית הספר שלה היא זרקה על המדשאה הירוקה והתיישבה בצד השני של הספסל שבו ישבה האישה. היא הוציאה מתיקה חוט בצבע אדום והחלה לשחק איתו. לסובב אותו על אצבעותיה, לעשות ממנו כדור, לעשות בו קשרים… זה מה שהיא עשתה כאשר הייתה עצבנית, זה תמיד הרגיע אותה. כרגע, היא חייבת לעלות על טיסה חזרה הביתה. אבל מאיפה לה הכסף? אולי תתקשר לאביה שיבוא לאסוף אותה? לא. זה ייקח יותר מדי זמן.
אבל… אימה של ג'וליה גרה כאן, בסנטגרום! כאשר התגרשו הוריה עברה אימה לצדה השני של המדינה כדי למצוא לה עבודה חדשה, ובעיקר כדי לא להיתקל במשפחתה. אביה היה שבור מהפרידה ועכשיו הוא שקוע בעבודתו ובחובות. ללכת אליה? שאלה את עצמה. לא. לבסוף החליטה. אך זוהי האפשרות היחידה לחזור הביתה, כי אבא יחזור רק בעוד שבוע מהעבודה. אמר קול קטן בראשה.
"מה לעשות?" לחשה לעצמה וניסתה לעצור יפחת בכי. הדמעות עלו בעיניה אך היא לא בכתה. היא צריכה למצוא פתרון אחר. אבל מה? מה נערה בת שש-עשרה יכולה לעשות, כאשר היא רצה מרחק של מדינה שלמה (ואף אחד לא יודע איך) והיא צריכה לחזור הביתה?! ג'וליה רצתה למרוט לעצמה שערות, להתחיל לגדף ללא הפסק. אבל יותר מכל… רצתה לדעת איך זה קרה. רעד עבר בגופה. זה היה הטלפון שלה שצילצל. רוברט שלח לה הודעה: "לאן הלכת?!" היא התקשרה אליו. היא לא יכולה להסביר לו זאת בהודעת טקסט.
"הלו? ג'וליה?" קולו המתוק של רוברט נשמע מהצד השני של הקו.
"רוברט!" היא החלה לבכות.
"מה קרה?"
"אני…א…"
"הירגעי, ג'וליה!"
"אני התחלתי לזהור בלבן, ואז רצתי, וממש כאב לי בל משום מה לא הפסקתי לרוץ… ו… והגעתי לקצה השני של המדינה, ל'סנטגרום' ואני לא יודעת מה לעשות!" דמעות הרטיבו את פניה של ג'וליה.
"אני בא לאסוף אותך," אמר רוברט למרות שגם הוא נשמע מבולבל לא פחות. "נשיקות."
השיחה התנתקה. ג'וליה נשמה עמוק וחשבה לעצמה: כל מה שנותר לעשות הוא לחכות לרוברט. בטנה קירקרה והיא הבינה שאין לה כסף לקנות אוכל.
"סליחה, גברתי?"
"כן, ילדתי?" הורידה האישה את עיניה מהספר האדום. ג'וליה יכלה להישבע שמקודם היו עיניה של האישה ירוקות, לא חומות-שחורות.
"תוכלי להשאיל לי כמה דולרים, בבקשה? אני ממש רעבה ונגמר לי הכסף."
"בשמחה," בחיוך גדול היא הוציאה מהסימניה העבה שלה כמה דולרים והושיטה ללג'וליה. על ידה קרקש צמיד זה ועליו חרוט "קאסה דה מנום לרמוס". תקוות העם לחולות. איך ג'וליה ידעה לקרוא זאת, ולהבין את המשמעות, אף אחד לא ידע.
"תודה," מילמלה ג'וליה, לקחה את ערימת הדולרים הקטנה ויצאה מהמקום בריצה. משום מה, הרגישה ג'וליה שהאישה נועצת בה מבט וכשהסתובבה אליה, היא כבר לא הייתה. וכל מה שנשאר ממנה היה צמיד הזהב, קאסה דה מנום לרמוס. תקוות העם לחולות.