אבידות -2; מחשבות והליכות

כשנכנסה לדירה הקטנה והמעופשת כל מה שהיא ביקשה זה שיגידו לה "שלום", ולא שאיזה חתול ישרוט את פניה. ג'וליה התחילה לפתח שנאה לחתולי הבר ב"סנטגרום". היא העיפה את החתול הצהבהב בעל העיניים הירוקות, והאוזן החצי חסרה מפניה ונכנסה לדירה.
"ג'וליה," חשקה שיניים ימה של ג'וליה, בת'אני.
"בת'אני," ניסתה לחייך ג'וליה. "הרבה זמן עבר."
"מה קרה? דיוויד סוף-סוף ירד מהפסים ונכנס לבית המשוגעים 'קרולינה' שמחוץ לעיר?" הרשעות פשוט פרצה מבת'אני. היא לא ריסנה, ולא סיננה כלום מדבריה. פשוט ירתה את כל מה שעלה במחשבתה. ג'וליה חשקה שיניים. היא התאפקה לא להחזיר לה. "אני חוששת שאין לי ברירה אלא להכניס את 'ביתי' אל דירתי הקטנה נכון?"
ג'וליה נכנסה לדירה… אם אפשר לקרוא לזה דירה. חדר וחצי בדיוק. משמאל לדלת הכניסה עמד וילון פרחוני שהוביל לחדר נוסף, בטח מקלחת ושירותים. לא נראה שום סימן לחשמל ו/או מנורות כי טלוויזיה, מחשב או משהו חשמלי אחר לא נגלו לעין. מול הדלת ניצב קיר זכוכית משוריינת שהראה את כל פארק המזרקות. מימין לדלת עמדה מיטה קטנה ועליה עוד שני חתולים שחורים, ולצד המיטה ארון גדול פתוח למחצה. קופסאות ממסעדות יפניות וסיניות היו זרוקות על הרצפה המכוסה שטיחים פרסים, וערימות על גבי ערימות של עיתונים ניצבו לצד הכיסא השבור שעמד (לא בדיוק עמד) מול הארון.
"אז מה את עושה כאן, ג'וליה?" שאלה במרירות בת'אני.
"אני בעצמי לא יודעת. אפשר?" היא התיישבה על המיטה. כשהתיישבה על המיטה ראתה פינה קטנה ובה מקרר לבן וקטן ועליו מיקרו. אז כן יש חשמל בבית המטונף הזה. "אני הגתעי לכאן בדרך מוזרה, אבל זה לא חשוב עכשיו. כבר התקשרתי לאבא שלי ורציתי לשאול… אם אוכל לשהות כאן עד שהוא יגיע. הרי את יודעת זה מדינה שלמה… זה בערך די הרבה זמן." מבט עגמומי עלה על פניה של האישה.
"לזמן קצר." היא התיישבה לצידה וג'וליה ממש יכלה לראות עד כמה יפה הייתה אימה. שיער שחור חלק וארוך, עיניים תכולות כקרח ועור חיוור. היא ממש לא הייתה דומה לאימה, אך גם לא לאביה במיוחד. מוזר.
"איך הגעת לכאן?" בת'אני ניסתה להיות יותר… טוב, יותר אימא. וזה די עבד לה.
"טוב, זה התחיל בשער בית-ספר. דיברתי עם רוברט, החבר שלי, והוא התחיל לדבר על מסעדה סינית חדשה שנפתחה והוא רוצה לקחת אותי אליה בגלל היום הולדת שלי היום. התחלתי להתרגש ואז זהרתי באור לבן (מה שהיה מוזר במיוחד) ואז התחלתי לרוץ. ולרוץ, ולרוץ עד שהגעתי לכאן. כאילו לבית הקפה ואז נזכרתי שאת גרה כאן, ואז הגעתי אלייך."
"אוי… זה יום הולדתך? אני… אני מצטערת לא ידעתי, לא קניתי…"
"זה בסדר," קטעה אותה ג'וליה, "במילא אפילו לא קנית לי כלום. וכל יום הולדת היה לך את אותו התירוץ: 'החיים קשים'. כאילו מה זה אומר? מאז שנולדתי את לא זוכרת את יום ההולדת שלי? הרי את אימי, אני בשר מבשרך, את ילדת אותי… ואת אפילו לא זוכרת את יום ההולדת שלי?" בת'אני ניסתה להגיב על דבריה, אבל שוב, ג'וליה קטעה אותה. "עד חופשת הקיץ שנסענו יחד להוואי כשהייתי בת שבע חשבת ששמי הוא ג'סיקה. דומה אבל לא מספיק! כאילו מה יש לך? את השם שלי את לא זוכרת? לעזאזל איתך!"
"ג'וליה אני… אני יכולה להסביר רק בואי נשמור על טון רגוע."
"מי את באמת?"
"אני מצטערת, מה?"
"מי את באמת? את לא אימא שלי. אני יודעת שהיית איתי כשגדלתי אבל את לא אימא שלי. אני אפילו לא דומה לך!"
"לא נכון, ג'סיקה… אני מתכוונת ג'וליה. יש לנו את כתם לידה באותו מקום." היא הצביעה אל מאחורי אוזנה הימנית.
"זאת צלקת! צלקת שאת השארת שלי כשמשכת אותי באוזני אל חדרי כי לא הסכמתי לעזור לך בארוחת הערב! את לא אימא שלי!" דמעות עלו בעיניה של ג'וליה.
"ג'וליה, תצאי מכאן." אמרה ברוגע בת'אני למרות שעיניה בערו מזעם.
"מי את? איפה אימא שלי?"
"ג'וליה תצאי מכאן." ניסתה לשמור על רוגע בת'אני.
"לא! איפה אימא שלי?"
"ג'וליה תצאי מכאן עכשיו!" היא קמה על רגליה, פרצה בבכי ועזבה את הדירה. מחשבות עלו בראשה, כעס, זעם, עצב, דיכאון, אבל. מחשבות טרדו את מוחה והיא לא שמה לב לאן היא הולכת. היא הוציאה את החוט האדום מכיסה והחלה לשחק בו.
בום!
היא נתקלה בנער מקומי. "תסתכלי לאן את הולכת!" מבטא צרפתי קל נשמע בקולו.
"אני? תסתכל לאן אתה הולך." היא הרימה את מבטה. מולה היא ראתה נער די חיוור, שיער בלונדיני ועיניים כחולות כהות.
"ג'וליה?"
"אני מצטערת… אנחנו מכירים?" מבט דאגה עלה על פניה.
"זה אני, ליאו. ליאונרד." הוא חיבק אותה חזק, "האגדה כן צדקה העקבות באמת הובילו אותי אלייך."
ליאונרד… ליאונרד ז'אן פרנג. דמעות עלו בעיניה. היא עצמה אותן ודמיינה.
בלונד, סכינים, ריח עובש, מרתף, אביה… דם, הרבה דם שבוקע מגרונו של ליאונרד. לבן, בית-חולים. צפצופים. "הוא מת." הרופאים אומרים.
הוא מת… ליאונרד מת, הוא אמור להיות מת.