אגדת אור שמש – פרק ראשון חלק ב'

"שלום," פתחה אישה שנראתה בשנות השלושים המוקדמות שלה.
"אממ..היי, כאן גרה גונז' פייפר?" לחשה סאנה בבלבול
"הו, כן,כן! אתם הנכדים שלה נכון? הוו איזה יופי! אני ליס, אני העוזרת בית, נעים להכיר!" חייכה ליס, בהתרגשות יתר ולחצה את ידם של דרק וסאנה. שיערה היה אדמוני, ומקורזל, והגיע עד למחצית גבה, בעוד עיניה, היו ירוקות כזית.
"אה, כן. היא כאן?" שאל שיין, שסוף סוף הגיע לדלת.
"ברור שהיא כאן! היא גם מאוד מתרגשת לראות אתכם! היא סיפרה לי שלא התראתם מזה שבע שנים!" היא אמרה "היכנסו, היכנסו! תן לי לעזור לך בזה." חייכה ליס ולקחה כשתי מזוודות ענקיות.
פנים הבית היה יפה, אך לא כמו שנראה מבחוץ, מול דלת הכניסה, עמד מסדרון ארוך (אותו כיסה שטיח אדום ומשעמם להחריד) ולידו, היה גרם מדרגות ארוך שהוביל לקומה לא ידועה.
"אני לא מאמין שסבתא עברה לחור הזה, רק כי סבא נפטר." לחש שיין, מחכה לליס שהעלתה את שתיי המזוודות שלהם למעלה (מתוך נימוס, כמובן.)
"אולי תעלה גם אתה?" לחשה סאנה. "תעלה את המזוודות לאן שהיא העלתה אותן."
"אין בעיה." אמר שיין, ולקח מסאנה את המזוודות שהיו בידיה, ואת תיק הגב.
צמוד לקירות שהיו עשויות מעץ מתקלף הייתה שידה מגולפת ונחמדה עליה היו כמה תמונות בהן ראו את סבתא וסבא יחד עם אימה של סאנה.
"קדימה," חייכה סאנה והובילה במסדרון, שכעבור כמה צעדים התפצל לשתי פניות, לא חדות במיוחד.
"סבתא?" לחש דרק, כאשר הם פנו את הפנייה שהובילה למטבח משיש לבן, לידו היה שולחן מעץ שעליו הייתה מפה לבנה עגולה, בעלת מראה זקן מידי.
דרק למעשה, מעולם לא זכר את סבתו, הוא היה רק בן 3 כאשר פגש אותה בפעם האחרונה, "הוו, שלום לכם! יקיריי, מה שלומכם? כמה התגעגעתי!" סבתא שלהם, הגיחה מדלת שהייתה צמודה למטבח. היא החזיקה בידה מקל הליכה מעז, וכוס מים, שיערה של הסבתא, הספיק כבר להלבין לגמריי,, וקמטייה רק התגלו יותר ויותר. אך עינייה נשארו אותן עיניים,כחולות וטובות. דרק פלט צעקה קטנה, מכיוון שעד עכשיו שניהם לא ראו אותה, או שמעו.
"היי סבתא," חייכה סאנה, וחיבקה את סבתה, שעברה למצב עמידה
"או, כמה שגדלת! את כל כך יפה. איך את מרגישה? התגעגעתי כל כך." היא לחשה, והיה אפשר לשמוע את גילה רק דרך קולה.
"אני בסדר, שמחה להיות כאן." שיקרה סאנה
"הוו, דרק! מאז שהייתה פינצפונצ'יק לא התראינו! הכל בגלל ההורים שלכם, גם כן אלה, עד שאיפשרו לכם בכלל להתקשר אליי זה היה סיפור גדול," היא התמרמרה וישבה על הכיסא מתנדנד שהייה ליד השולחן הלבן.
"היי סבתא!" צעק שיין בחיוך, שבבהירות לא היה אמיתי.
"ניישי!" חייכה הסבתא וחיבקה את שיין, ולאחר מכן מיד התיישבה. כל העמידה הזאת עשתה לה כאב ראש.
"ליסי, יקירה, תראי להם את החדרים שלהם טוב? אני צריכה לקחת תרופות." אמרה הסבתא, כשליס נעמדה בחיוך מרוצה ליד ארון כלשהו שעמד בפינה הכי קרובה למסדרון.
"אחרי שתתמקמו, נאכל ארוחת צהריים, ונוכל להשלים פערים! אני וליס נכין שניצלים." חייכה הסבתא ופתחה ארון רנדומלי, והוציאה ממנו, לפחות חמישה צנצנות כדורים.
"בואו איתי." חייכה ליס, ולקחה אותם חזרה לגרם המדרגות.
גרם המדרגות, הוביל לאזור דיי גדול, בו היו ארבעה דלתות חדרים. (ובאמצע ,היו זרוקות כל המזוודות)
"זה החדר שלך." חייכה ליס לסאנה "זה היה פעם החדר של אמא שלך."
"מה זאת אומרת של אמא שלי? הבית הזה לא חדש או משהו? סבתא קנתה אותו כשסבא נפטר." אמרה סאנה מבולבלת.
"זה היה הבית הקודם שלהם, מלפני עשרים שנה אולי-"
"זה מסביר את השטיח המחריד." סינן שיין
"כשאמך עוד הייתה נערה! בדיוק בגילך. כאן הם גרו." חייכה ליס בהתרפקות
"אה, נחמד." אמרה סאנה מבלי הפגנה קלה של רגשות, ולקחה שתי מזוודות בינוניות שהיו באמצע המתחם.
סאנה נכנסה לחדר, וסגרה אחריה את הדלת, והסתובבה לראות, את חדרה החדש.
"מגעיל, דביק, ודוחה." לחשה סאנה כשראתה את צבע החדר. (וורוד, עליו ריסוס של קשת, ולידה צויר קופידון) המיטה הייתה עשויה עץ לבן, ועליו היו מצעים לבנים, ושמיכה וורודה עליה צוירו פרחים בשלל צבעים. החדר היה ענקי, המיטה (שהייתה מול דלת הכניסה) הייתה גדולה ורחבה, ומשמאלה, עמד ארון גדול ולבן, עליו הכיתוב "רק תחייך." מול המיטה, עמד לוח כתיבה גדול ורחב, לידו כיסא וורוד ופרוותי, מימין למיטה, הייתה שידת איפור ובשמים, ואת הריצפה כיסה שטיח לבן.
"הו יופי, אני אותה הולכים לבלות זמן מקסים יחד." לחשה סאנה וקפצה על מיטתה.
לאחר כמה שניות, סאנה שמעה רעשים מוזרים, ממתחת למיטה. היא בהתה במיטה לשנייה, לבדוק עם הרעשים עדיין ממשיכים, ושהיא לא מדמיינת, ולאחר כמה שניות, שמעה רעש חזק, כאילו נשבר משהו ממש מתחת למיטתה, סאנה קפצה, בצריחה דקה (אך מחרישת אוזניים)
"פאק." לחשה סאנה, והתכופפה לבדוק מה היה הרעש ההוא.
"מה זה?" היא לחשה, כשמשהו מנצנץ החזיר אור אליה ממתחת למיטה. "זה טבעת.." היא החזיקה בידה את הטבעת הזהובה.
"סאן, הכל בסדר? שמעתי שצעקת." התפרץ שיין בבהלה
"עכשיו אתה נזכר שצעקתי? אי אפשר לסמוך עליך," לגלגה סאנה, וענדה את הטבעת על האצבע שלה.