אגדת הפנים – פרק 1 (נקודת המבט של אלף)

השמים הכחולים והבהירים לא הראו שנשקפת לעם שלנו כל סכנה, ולמרות זאת, הנביא האחרון אמר זאת!
עם השנים אנחנו נכחדים ואנחנו לא יכולים לעשות כלום! למה?
דפקתי את ידי על החול הרך והחמים בעצבים, והרמתי את ראשי לעבר הים הכחול, הרבה מעבר לים יכולתי לראות את השקיעה המתקרבת, אני לא אוהב חושך אבל זה הזמן הכי טוב בשבילי, בשביל העם שלנו.
"אלף מה אתה עושה כאן?" קריאה נשמעה מאחורי, הקול הזה מוכר מכדי שאני אסתובב אליו, זאת אחותי הקטנה אלנגה "בואי" קראתי לה, היא התקרבה אלי והתיישבה לידי על החול.
התבוננתי בה, הצללית השחורה שהביטה עליי בחזרה לא הרתיעה אותי "למה אנחנו לא יכולים לחזור למקומות של אבותינו?" שאלתי אותה בעצבים.
"אל תתחיל עם זה שוב" ביקשה בתחנונים, סובבתי את ראשי ממנה בעצבים, נולדתי למציאות של בריחה וכעס עמוק שעבר בתורשה של שנים, בעלי הפנים מעבר לים הגדול גנבו מאתנו חסרי הפנים את קרקעותינו, אני לא מתכוון להישאר בשקט כמו כולם, אני אלחם בהם.
"אבל למה כולכם מוכנים לוותר על האדמות האמתיות שלנו?" נעמדתי על הרגלים בכעס "אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות לנצח בפריגווס, הארץ הזאת קרה מדי בשבילנו, אנחנו נכחדים פה" אלנגה הורידה את ראשה בעצב, המוות הפתאומי של אבא הזכיר לה כנראה למה אני כל כך עצבני.
משך חיינו ארוכים משל בעלי הפנים, כך היה בכל הדורות, כך סיפרו לי, אך אני נולדתי לדור אחר, שונה, ותרן מדי לדעתי, ארץ הפריגווס הייתה קרה מהארץ המקורית שלנו, גלוזאיה.
הקור אידה אותנו באיטיות, רובנו המוחלט לא יכול לשרוד בקור כזה, אני חושב שאפילו בעלי הפנים היו נכחדים כאן, אך אצלנו זה מעבר לתהליך הכחדה רגיל, אנחנו פשוט מתאדים.
כבר שנה שאני עוצר את הכעס בליבי והוא מאיים להתפוצץ בכל רגע, שנה עברה מהר מדי מאז האידוי של אבי, אבא היה מוכר בקהילה שהולכת ומתקטנת מדי שנה, הוא היה ה'מגיד' של הקהילה, התפקיד שלו היה לשמור על מסורת העבר שלא נשכח מהיכן באנו, השנאה חדרה לליבי עוד מהיותי קטן, בעלי הפנים גירשו אותנו מארצנו לפני שנים רבות, יש עוד זקן אחד בקהילה שלנו שזוכר את ארץ גאולזיה מאז היותו ילד, אך הוא זקן מכדי לדבר, את מה שהוא כן ידע הוא העביר לאבא, שמת!
"אבא מת!" צרחתי לחלל האוויר, אלנגה קמה ממקומה והחטיפה סתירה לפניי, או יותר נכון לומר לצלליתי.
"אני שונאת אותך!" צרחה וברחה משם כל עוד נפשה בה, לפני שההתפרצות הבאה שלי תגיע.
לא התכוונתי להכאיב לה כך, אני אוהב אותה, מנסה לשמור עליה, אך מדי פעם אני שוקע במחשבות בתוך עצמי ופתאום צורח לחלל העולם איזה משפט שמכאיב לה, הפעם הרגשתי שעברתי את הגבול.
חזרתי לשבת על החול החם בייאוש, מה אני כבר יכול לעשות? הרי אני לא יכול לחזור אלפי שנים אחורנית ולהמשיך להתעקש עם אבות אבותיי להישאר בגלוזאיה.
המחשבות המשיכו לצוף ולחזור לדברי הנביא באסיף השנתי שהיה לפני חודשיים..
לאחר יום אורך ומתיש של ריקודים לכבוד האסיף השנתי התיישבו כל בני עמנו לשמוע את דברי הנביא כנהוג, השנה אומנם רקדו פחות אנשים, והייתה פחות תבואה, אבל מסורת לא נוהגים לשכוח במהרה, זאת אחת האמרות היודעות של בני עמנו, בחשיכה הסמיכה המדורות הבהבו ויצרו צללים מהלכים בין הצללים החיים שישבו מסביבם, כולם הביטו בחשיבות על האיש האציל שנעמד, השחור שבפניו העיד על חוכמתו, הוא היה שחור יותר מכל צל שראיתי אי פעם.
"בני עמי!" צרח לחלל העולם, עבר רטט בקהל המתרגש שהשתתק עם המילים הבאות.
"הגיע שעתנו הגדולה, הסכנה מתקרבת לגלותנו במהרה, אולי היא תובילנו בחזרה למולדת, אולי לא, מיום ליום אנחנו נכחדים, אבל! יש מי שיעזור, אם תשכיל אז תבין, אתה היחיד!" הוא סיים את המשפט המוזר לכל מחיאות כפיים, אני לא מחאתי, לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, אולי בגלל זה זכיתי ממנו למבט חודר ובוחן, אך איש לא שם לב לכך מלבדי, אז יכול להיות שהדמיון מתעתע בי ותו לא.
ניערתי את ראשי מזיכרונות האסיף האחרון, אני חסר תועלת! כל היום יושב מול הים הגדול ומחכה לרגע שבו אני אעבור לצד השני ואגלה איך החיים באדמות המקוריות שלנו.
קמתי במהירות מהחולות הרכים והנעימים למגע, השקיעה הגיעה כמו שצפיתי, הצפייה שלי הייתה מיוחדת במינה יותר מכל בני עמי, היא הגיעה למרחק רב, אמא טוענת שהיא גם עוקפת את הזמן במידה מסוימת, כמו ביום שחזיתי את נפילתו הגדולה של גוש הקרח שעמד בראש הצוק שבמרכז העיר, אבל זה לא עזר כל כך, כמה דקות לא הספיקו לפנות את כל האנשים שנהרגו שם.
עיר אחת יש לנו בפריגווס, יותר מכך לא הצלחנו ליישב, הכל מסביב מלא בשלג וכפור נוראי שיכול להרוג כל צל.
הגיע הזמן ללכת הביתה.
צעדתי בשביל המוכר המוביל מין חוף הים, המקום הכי חמים בפריגווס, המקום היחיד שאפשר לראות בו את האדמה ולא שלג לבן בעונה הזאת של השנה, אל כיוון הבקתה הקטנה שלנו ששוכנה בקצה הכפר הקטן, העשן מהארובה התרומם לגובה רב ונגלה לעיני, סימן שיש ארוחה טובה היום.
סבתא הכינה לנו, אמא בטח יושבת בספה ובוהה באוויר, כך היא מאז המוות של אבא, ועל כך שאיבדתי את אבי ובדרך גם את אמי אני חייב לנקום! במי?
כנראה שבבעלי הפנים, שלקחו את אדמותינו כי בפריגווס ובקור שלה אני לא יכול להילחם.