אגדת הפנים – פרק 3 (נקודת המבט של אלף)

"אתה לא היית חייב לדבר אליה ככה" חבל שההרצאה של סבתא נעשתה בעוד אני עומד, הרגליים שלי התעייפו מהעמידה הממושכת וסבתא לא נראית כאילו התעייפה כלל, גם לאחר רבע שעה של צעקות על כך שאסור לי לומר כל דבר ולפגוע באחותי היחידה, אלנגה.
"סבתא, אמרתי לך" חזרתי על המשפט בפעם המאה ליום הזה "אני לא התכוונתי, זה פשוט בער לי בפנים, זה לא היה מכוון אליה".
היא נענעה בראשה בחדות "אתה צריך ללמוד לשמור את הלב שלך לעצמך" צטטה את אחת האמרות הידועות של העם שלי "אתה לא יכול שכל משפט יברח לך מהפה בלי לבחון מי הם העומדים מולך, זה מסוכן גם לך, תבין זאת!"
הנהנתי בראשי כמסכים לדבריה, רק אז היא הואילה בטובה לשחרר אותי, רצתי לכיוון המטבח הקטן, האוכל החמים שסבתא הכינה היה מונח בארבעה קעריות סביב השולחן, אמא ישבה מול הקערית ובהתה בה כאילו היא הדבר הכי מעניין ביקום, עוד מעט סבתא תבוא להאכיל אותה, אלנגה סובבה את צלליתה ברגע שראתה אותי נכנס, ישבתי מול קערית פנויה והתחלתי לאכול במהירות המרבית, כדי לקום וללכת לעליית הגג, שם אני ישן מאז שאבא התאדה.
פעם הייתי ישן באותו חדר עם אלנגה, אבל אני כבר לא יכול לחיות עם צללים בסביבה אחת בלי לפגוע בהם עם המרירות שלי, אז עברתי לעליית הגג בהסכמת כולם.
הודיתי לסבתא על האוכל לאחר שמילאתי את הבטן שלי כמו שצריך, מאז שאימא איבדה את עצמה בחלל או באיזה חור שחור אני מקפיד לאכול המון, מהחשש שזה גם יקרה לסבתא, כי בשבועות הראשונים לאחר האידוי של אבא, כאשר עדיין לא היה ברור איפה אמא נמצאת, אני ואלנגה גווענו ברעב, סבתא הגיעה לאחר שלושה שבועות ומצאה אותנו מחפשים שאריות של אוכל בתוך ערימות השלג הגבוהות במרכז העיר.
עליתי לעליית הגג, או יותר נכון למקום שאני קורא לו החדר שלי, המיטה חיכתה לי מוצעת, הטלתי את גופי עליה בייאוש מכרסם, אני חייב לעשות עם עצמי משהו, או.. או ש..

בעירה פנימית הרעידה את כל העצמות, אש שלטה בכל גופי, הרגשתי איך אני מתאדה באוויר הלח באיטיות מרבית.
צרחה בקעה מגרוני הניחר, התרוממתי במהירות וגיליתי שאני יושב על המיטה בחדר שלי.
נשמתי בכבדות מהפחד, חלמתי שאני מתאדה.. זה שרף לי, האם אבא הרגיש כך?
נעמדתי על רגליי פותח את החלון שנמצא מעל ראש המיטה, אוויר קריר נכנס לפנים החדר הסמיך, סמיך?!
סובבתי את פניי, מהדלת הפתוחה של חדרי נכנס עשן סמיך ועבה, המחשבה החדה עברה במוחי וחדרה את כל תאיו, אש!
רצתי במהירות לעבר המדרגות, כל הבקתה שלנו בערה באש.
"סבתא" צרחתי בקולי קולות, מרגיש איך העשן הסמיך נכנס לתוך הריאות שלי ועושה בהן כרצונו.
"אלנגה.." המשכתי ללא מחשבה, ירדתי במדרגות בריצה משתדל לא לפגוע בשלהבות לוהטות הרוצות למשוך את כולי אליהן.
קרש ענקי אכול מאש נפל מולי חוסם את דרכי למטה "סבתא" צרחתי בחוסר אונים מוחלט, מרגיש איך כל כוחותיי אוזלים.
אני לא רוצה למות!
קפצתי בשארית הכוח שעוד נותר בי מעל הקרש הלוהט, מרגיש כך איך כפות רגליי נמסות בחום הכבד, ענן שחור עמד מול עיניי וכיסה עליהן, עד שהחום חלף ופינה מקום לשחור הבלתי נודע..