אוסטרון – פרולוג

קאלירוס כבר שכח מה הוא עושה באמצע היער. הוא נמצא שם כל כך הרבה זמן, עם קשת עץ חורקת ושלושה חצים עקומים, שהוא כבר מזמן לא זכר לא לאן הוא הולך, ולא מאין בא. בכל זאת הוא ישב והכין לעצמו סעודה מזוג אוכמניות ותפוח אדמה שמצא ביער. מאז שהיה ילד בגיל חמישים-ושמונה ידע קאלירוס לזהות האם האוכל טוב ואם הוא רעיל או לא- אבל כרגע, ממש לא היה לו אכפת. הוא פשוט ישב שם וקילף עם סכין הציד שלו את תפוח האדמה תוך זמזום מדויק להפליא של שיר אלפי עתיק על דייג שמתהפך עם דוגיתו למים שוב, ושוב, ושוב… אפילו כשחתך לקוביות גסות ומחוספסות את תפוח האדמה הוא לא שם לב. הוא פשוט ישב שם, מזמזם, ולא שם לב. שתי הפעולות שמלוות אותו כל חייו. הוא זמזם, והמשיך לזמזם, והמשיך לא לשים לב ולקלף ולזמזם עד שנמאס לו והוא קם לחפש. לחפש מה? הוא לא ידע. גם אני לא יודע. זה גם לא מה שחשוב. אבל בזמנו הוא לא ידע את זה. לכן הוא הלך וחיפש. החיפוש ביער אף פעם לא קל, אפילו לאלף. היער גדול, וגבוה, ומסובך – ויש ירוק וחום ואדום וצהוב ושאר מיני צבעים שנכנסים לעיניים ומבלבלים אותן ומסיחים את הדעת מהמטרה המרכזית שלשמה הגיע לשם בכל מקרה. אך זה לא עצר את קאלירוס- הו, לא. הוא פשוט חיפש והמשיך לחפש עד שלבסוף מצא. היה אז בגיל 143, בעל שיער חום-שחור מלא וארוך ומבנה גוף אתלטי- כמנהגם של האלפים. כשהוא מצא את מה שמצא, זה לא היה כלל מה שציפה לו. זה היה יפהפה- בקצה השני של קרחת היער עמד סוס בעל פרווה צהובה זרחנית ורעמה חומה-כתומה, וקאלירוס כמעט ולא הצליח לשמור על השקט ביער. בזריזות ובמהירות שלף חץ וחבל וניסה להיזכר בטריק הישן שלימד אותו צייד הכפר- או שזה היה בעל האורווה? או הקצב? לא חשוב. הוא קשר את החבל בקצהו האחד לענף ובקצהו השני לקרסולו – מבלי להסיר את עיניו מהסוס: שברגעים אלו אכל ארוחה מזינה שהכילה דשא, מעט פטריות יער וחיפושית זבל. כשסיים קאלירוס עם הקשירות השונות הוא הרים את החץ שהוציא מבעוד מועד ומתח בעזרתו את המיתר תוך שהוא מתהלך בין העצים עד כמה שהוא היה מסוגל להיות שקט. אט אט הוא הקיף חצי מעגל סביב הסוס- וכשהיה מוכן… התרכז.
חזק.
ואז כיוון.
ואז ירה.
הכול קרה בדיוק כמתוכנן. החץ פגע בסנאי מעל הסוס, אשר מנסיבות שגברו על כוח רצונו נפל על אחוריו של הסוס שנבהל והחל שועט קדימה. באותו הזמן ראה קאלירוס את הכול קורה בהילוך איטי- הסוס רץ קדימה, צעד, אחר צעד, והוא קפא במקום. לקח לו מספר שניות להתאפס. ברגע האחרון קאלירוס משך עצמו במעלה עץ נמוך יחסית וגרם לחבל לעלות יחד איתו – הסוס המופתע לא באמת ידע מה הולך לקרות כשמעד על פיסת החבל החלשה הזו – אבל קאלירוס ידע. בערך. הוא שחרר את קרסולו מהלולאה, נשם נשימה עמוקה, ובזמן תגובה מפתיע זינק ממעלה הענף אל גב הסוס- במרחק ארבעה צעדים ממנו. תוך שהסוס ניסה להתנער מהמטרד קאלירוס תפס את הסוס בצווארו בהתרגשות. בשלב זה כל סוס אחר היה נלחם ונותן לקאלירוס את ההזדמנות להישאר על גבו ולהוכיח עצמו כבעליו החדשים- אך לא הסוס הזה. הסוס הזה רק רץ קדימה. מהר. כשקאלירוס על גבו.

וכך החל סיפורו של קאלירוס הבלתי שפוי.
לאחר התקרית המסוימת הזו, עם הסוס המסוים הזה, קאלירוס איבד את שביל פירורי הלחם שלו ובמקומו- מצא שביל של עלים ושורשים, שהובילו אותו לביצות העמוקות וללב היער. במשך שנים ניסה לפרוץ את דרכו החוצה. אך זאת ניתן לומר על טבעו של היער העמוק: בהתחלה, כל רצונך הוא להימלט- לצאת משם, כמה שיותר מהר. לאחר השנים הראשונות האלו רצונך אינו להימלט, אלא לשרוד. המעבר לשלב זה אינה בהכרח ויתור על התקווה, אלא הבנה שהדבר הנכון לעשות הוא להתרגל, להתאקלם, להשתקע. למצוא עיסוקים. בישול, גילוף, סריגה, הטלת שתן על חיות בר- זה לא באמת משנה כל עוד זה מעסיק אותך. אחרי שהסתגלת למקום הזה, יעברו כמה שנים ובלי שתרגיש: אתה תלוי בו.
עיסוקיו של קאלירוס בשנים הראשונות של שוטטות ביערות העבותים היו רבים ומגוונים, ומאוד דומים לעיסוקיו הקודמים- הוא המשיך לזמזם את אותו השיר, לבשל אותם תבשילים, ולא שם לב. הוא המשיך לא לשים לב; בעיקר לדבר שמעולם לא ייחס לו משמעות, לא בשנותיו הראשונות ולא באחרונות, לא לפני יציאתו מהכפר ולא אחרי אובדנו ביער. הוא פשוט לא שם לב – וזו הייתה טעותו הגדולה ביותר.