אוסטרון – פרק 13

לארי התחיל לחשוד כשראה את אוסטרון יוצא מחדר החקירות לבד. הבחורה עדיין שם. מעניין מה הוא עשה איתה. כשאוסטרון יצא מטווח הראייה שלו הוא נכנס פנימה וראה אותה יושבת על כיסא המתכת… לא כבולה. מידיה המשוחררות עיניו נדדו מעלה ופגשו בעיני העגל שלה, אשר צעקו חוסר אונים מהול בבלבול. מיד בדק את מדף המזרקים וראה את החסר. ברור שישתמש ברעל הכי יקר שהיה להם. הוא נאנח והתיישב מולה. היא לא הניחה ממנו את עיניה לרגע. הוא החל לתופף בידיו על מסעדי הכיסא. "אז, יש לך שם?" לא נראה שהיא מופתעת במיוחד מהשאלה. "קטרינה, קטרינה מאלורי. אמרתי לחבר שלך כבר…" היא התבוננה סביבה בחטף. "מה זה המקום הזה?" לארי נאנח שוב. סם האמון התפוגג כבר כמעט לגמרי. עוד רגע יגיע שלב הפאניקה. "זה המקום שלי" הוא אמר והוסיף חיוך. היא הנהנה בהסכמה כפויה והסיטה את עיניה לדלת, וכשלארי עשה אותו דבר ראה שם את אוסטרון. לארי החניק עוד אנחה, קם מכיסאו והתקרב אליו כך שקטרינה לא יכלה לשמוע אותם. "ברצינות השארת מתוחקרת בלתי כבולה עם דלת פתוחה? אני מאוכזב ממך, אוסטרון". אוסטרון החטיף מבט לכיוונה, ולכיוון המזרק הריק למחצה המונח על השולחן מולו. לארי הניח יד על חזהו "לא. שוב." המבט בעיניו היה רציני ומאיים. אוסטרון חרט אותו בזכרונו. לארי החזיר את ידו למקומה הראוי ושב לדבר בקול רם: "תוציא אותה מכאן. אין לנו שימוש בה." הוא עזב את החדר.
אוסטרון הסתכל על קטרינה ולרגע הרגיש את אותו חוסר אונים שהיא הביעה בעצמה. הוא היה חייב לגלות מי מחק אותו ולמה… ולמה היא מחפשת אותו? הוא לא יכל פשוט לשאול אותה. שאלות ישירות הן מקור לשקרים. הוא עכשיו גם לא יכל לתחקר אותה. הוא קם ולקח את ידה. נראה שנבהלה לרגע כשקמה על רגליה, אך היא לא התנגדה. "בואי. צריך לקחת אותך מכאן." הוא הפנה אליה את גבו, משך שק בד שחור והושיט לה אותו. היא לקחה אותו והבעתה הסגירה רגשות שליליים כלפי אותו שק. היא הרימה את עיניה אל אוסטרון, כמבקשת, והוא החזיר לה מבט מתנצל. היא לקחה אליה את השק בתנועה אחת והניחה אותו בזהירות מעל ראשה ובמורד אוזניה – עד שהגיע למקומו. אוסטרון הוביל אותה במסדרונות היציאה ולא נראה שמישהו שם לב אליהם. לאחר שיצאו מהמפקדה אל אותה הסמטה המוכרת לו היטב, הוא ווידא שהכניסה מוסתרת והסיר את הכיסוי ממנה, רק כדי לגלות שהיא מסתכלת עמוק אל תוך עיניו. "לא ענית לי," היא הציעה. אוסטרון עיווה את פניו בגיחוך. "מי אני?" הוא המשיך וקטרינה הנהנה בשקט. "אני אף אחד, כנראה."
————————————————————————————–
בינתיים, קאלירוס השתעמם ליד האוהל שבנו מול יער האבן הגדול. משום מה אוסטרון הקטן אמר לו לא להתקרב לשם, כי זה מסוכן. מה כבר יכול להיות מסוכן ביער מאבן? כולם יודעים שהעץ חזק יותר. הוא ניסה לשחק במקל עם הזאב הגדול, אך נראה שהזאב חשב שזה מתחת לכבודו. הוא פשוט שכב שם והסתכל עליו עושה כלום. לפעמים קאלירוס רצה להיות חיה על ארבע רגליים, ללא כל דאגה מעבר לארוחה הבאה… אך הוא הרגיש דבר שונה בזאב הגדול הזה. משהו עמוק בנשמה שלו, כאילו הוא חושב כמו אלף, ודואג כמו אלף ואוהב כמו אלף. זה היה שם, בתוך העיניים שלו, מעל הנחיריים שלו, מתחת לניבים אשר בלטו כשנהם. הוא השיב מבט ליער האבן וגישש את אחורי ראשו – מתאכזב מחדש מהחסר. מי יכל להיות כל כך חסר רגשות ולגנוב את הדבר היחיד שהיה בטוח בו? לגנוב את השם שלו? לעולם לא יוכל לחזור כך לעיר המזח. געגועים עלו בו… הוא החל לשיר שוב את אותו המזמור על דייג המתהפך בנהר ושב חזרה. מחצית שלמה מהיום הוא הסתכל על השמש וראה אותה נעה בשמיים. עכשיו היא נמצאת פחות או יותר במחציתם. הוא נשכב על גבו ושיערו הארוך השתרך מתחתיו. על בטנו עלתה נמלה יחידה, שבאמצע הדרך התחרטה וחזרה מטה אל הדשא הנמוך. כשהשיב את מבטו למעלה ראה פנים של אדם, של אנושי. האדם היה בעל שיער אדום ועיניים ירוקות שבהקו באור היום.