אוסטרון – פרק 2

על ההר המזרחי ביותר ברכס, בגובה שלוש מאות ארבעים ואחת רגל, עמד בן מחצית נמוך והשקיף על הנוף. "אתה רואה, גורדיו?" אמר בן המחצית לזאב הענק שלידו, "העיר ריביקאן". הזאב הנהן בהסכמה. כל דבר שיביא למנוחה אחרי יום ההליכה הזה. "טוב, הגיע הזמן לאכול ולישון". הזאב כבר היה בהליכי סיום טקס מנת סטייק-החזיר המיובש היומי שלו. בן המחצית חייך, התיישב ושלף אפרסק טרי מקפלי הבגד שלו. כשסיימו לאכול גורדיו נשכב על האדמה ונרדם כשבן המחצית נמצא בחיקו בתנוחה עוברית – בצורה קלה יחסית בהתחשב בכך שגובהו היה כרבע מאורכו של הזאב.
לפנות שחר, כשהתעוררו שניהם, טיפס על גבו ויצאו לדרך. העיר ריביקאן היא עיר קשה לתיאור. גדולה, בעיקר. יש האומרים שמעולם לא הייתה קטנה. כשמזרחה ממנה יער הגולג הגדול ומערבה ממנה רכס הרי פֶרְנֶס הגבוהים, העיר הייתה מקום אידיאלי למסחר ומעבר, ושגשגו בה עסקים גדולים וקטנים כאחד. כבר ממרום ההרים היה אפשר לראות את ההולכים ושבים והשומרים על חנויותיהם, את סמטת ביין המפורסמת, את הבשלנים, המורים, המדריכים, והרמאים. בן המחצית והזאב דהרו זה על גבו של זה במורד ההר לכיוון העיר. לאחר שעברו את המצוק ואת שדות החיטה בפתחי העיר, הגיעו לשער, אשר היה, באותו הזמן, סגור. את פניהם קידם שומר במדים כחולים ולבנים ושריון כבד, עם חרב ארוכה בנדנו ומגן על גבו. הוא הרים את ידו בכבדות והם עצרו. "מי אתם ומה עסקיכם בריביקאן?" אמר תוך שעמום כרוני. בן המחצית ניגש אליו. "אני אוסטרון מאלורי, ועיסוקיי עם הרוזן". השומר הנהן והחווה לכיוון הזאב. אוסטרון מיהר להוסיף: "זה גורדיו. הוא איתי". השומר גיחך. "לא בזמן הקרוב. עם כמה שהמדיניות פתוחה בריביקאן, הכניסה לחיות טורפות…" "הוא זאב, והוא ידידותי!" "…אסורה".
גורדיו הסתכל על אוסטרון בהפתעה, אשר החזיר לו מבט דומה, ואז הביט בשומר וחשף את שיניו. "כן, הוא נראה ידידותי" אמר השומר תוך ספק-פחד-ספק-חלחלה. אוסטרון גירד לגורדיו בצווארו (הוא נאלץ להרים את ידו מעל ראשו לשם כך) והזאב נרגע והסתכל על אוסטרון, שלחש לו דבר-מה, ואז רטן בשאגה קטנה והחל מתהלך לכיוון החומות. אוסטרון הסתכל על השומר. "השער לא יפתח את עצמו".
השומר הרים גבה למספר שניות, ואז צחק – "ברוך הבא לריביקאן!" והלך בעצלתיים לכיוון השער, הרים את הבריח והזיז את הדלת. לעיניו של אוסטרון נחשפו כתריסר מפלים חצובים בשיש משני צידיו של שביל באורך עשרים וחמישה מטרים. כשנכנס לא הפסיק להסתכל על הבתים, מרהיבים אחד אחד, וניצבים ליד השביל. בסוף השביל התגלה לו מעגל פסיפס ענק- חלקו מעוטר במילים ואיורים של אגדות מפורסמות, חלקו- חסר משמעות נראית לעין, אך רובו היה מוסתר על ידי רוכלים בתוך ביתניהם ומכריזים על סחורתם המגוונת. הוא חייך והמשיך הלאה, מסתובב בין הדוכנים והביתנים- בודק ומשווה. הוא כמעט שכח מדוע הוא שם. אבל הוא לא. מהר מאוד נזכר במשימתו.
פנה לכיוון ביתו של הרוזן ריג'. את מיקום הבית שינן בדרך לריביקאן. נקש בדלת. את הדלת פתחה אישה נאה בגיל העשרים. "בריג'יט, אני מניח"
"כן," ענתה לו וסידרה את שיערה. "אני מניחה שיש לך עסקים עם בעלי"
"הנחת נכון" אמר אוסטרון וחייך. "יופי, מכאן" הסתובבה והובילה אותו לפרוזדור ואז לדלת שהייתה גבוהה ממנו פי 3.
בריג'יט פתחה את הדלת וחזרה על עקבותיה.
אוסטרון הופתע מהקלות שבה נכנס לביתו של הרוזן.
או לפחות הוא היה, עד שהדלת נסגרה מאחוריו.
הוא אפילו לא ניסה לפתוח אותה. מיד זינק לנקודה הגבוהה ביותר בהישג ידו – שברגע זה הייתה על קישוט ראש צבי מעל הדלת. בדיוק לרגע הזה הוא התאמן. הסתכל חצי שנייה למטה וייצב עצמו על קרני הצבי. ואז שמע:
"שלום!"
על ארון ספרים בצדו השני של החדר שכב להנאתו אדם רזה בעל שיער שחור, לבוש בבגדים כחולים ושחורים. הוא חייך אליו חיוך ידידותי, נופף לשלום, ושלף רובה חיצים בעל קשת קצרה. אוסטרון בדיוק הספיק להיתלות ביד אחת על קרן הצבי כשהחץ פספס את ראשו בחמישה סנטימטרים. "חשבתי שתחכה לי." ציין אוסטרון תוך שהוא שולף סכין ציד ממגפו וזורק אותה על האיש החביב. הוא דייק בצורה מפתיעה, אבל זה לא מנע מהבחור לזנק בזריזות לרצפת החדר. "ברצינות? בן מחצית? זה מה שלרזאב שולח לי?" ירה עוד חץ. אוסטרון חמק מהחץ השני והתקדם לכיוונו צעד וחצי. "אני בן המחצית המפחיד ביותר שתראה לפני שתמות"
"ראיתי מפחידים ממך!"
"אבל אז לא עמדת למות." אוסטרון חשק שיניו ושלף בולט מתכת באורך 4 סנטימטרים. ללא הרבה היסוס זרק אליו ארבעה כאלו. בהפתעה חלקית הקשת המדופלם התחמק מהראשון, הדף את השני על ידי הנפת אגרטל זכוכית קטן שמצא בהישג יד, וזרק את חלק הזכוכית המשונן שנשאר בידו על אוסטרון תוך התחמקות בהתכופפות מהשלישי והרביעי. תוך סדרת ההתחמקויות הנועזת, לאוסטרון היה בדיוק מספיק זמן לשעוט קדימה, להתגלגל הצידה, לבעוט ברצפה עם העקב ולהגיע אל מאחורי צווארו של הצלף באחיזת חנק.
"הא!" צעק אוסטרון.
"מה …" אמר הצייד ותפס את אוסטרון בידיו. זה לא עזר לו. היתרון בידיים קצרות הוא שאפשר ללפף את כל הזרוע בקלות על גרונו של אדם גבוה. אוסטרון גיחך. כתגובה האיש תפס את רגליו. מה?
לזה הוא לא ציפה. רוב האנשים היו ממשיכים להיאבק ביד או מנסים להגיע לראש מאחורה, אבל לא הוא. הוא תפס לו את שתי הרגליים, משך אותן קדימה ונפל אחורה על גבו. רק שזה לא היה באמת גבו. זה היה אוסטרון.
זה כן עזר לו.
אוסטרון נשאר המום לרגע, וזה היה בדיוק מספיק זמן בשביל מר אני-יורה-ברובה-חיצים לתפוס אותו שוב ברגליו, בתנוחה… נוחה יותר מקודם, ולזרוק אותו בסיבוב על ארון הספרים.
נפלו הרבה ספרים. ואוסטרון אחד. ונפלו ספרים גם עליו. כרך עבה נפל לו על הכתף, ואחד עבה יותר על הרקה.
הצלף התקרב אליו.
לאט.
לאט.
וכשהיה קרוב אליו במרחק נגיעה, אמר:
"עברת".
אוסטרון מעולם לא היה מאושר יותר.

* * *

הוא הלך בעיר, מחייך, ומסתכל על הנוף היפה סביבו.
ראה מסבאה. למה לא? נכנס פנימה. זה היה יום טוב.
בפנים היו כמה שיכורים, כי הרי מה היא מסבאה בלי שיכורים? וכמובן את המוזג, וכמה בחורים עם כוסות בירה ששיחקו משחק קלפים. וכמובן שניים עליזים שמכים אחד את השני לזוב דם. לא נראה שלמישהו אכפת, אז הכל נמשך כרגיל. התיישב ליד הדלפק.
המוזג הסתכל עליו בעין חשודה תוך ניקוי קפדני של כוס ויסקי בעזרת הרוק של עצמו. "חדש בעיר, מיסטר?"
"לא עניינך. כוס יין". המוזג גיחך. "כרצונך."
הוא לקח כוס מתחת לדלפק, פתח פקק שעם מבקבוק זכוכית מיושן – בעזרת השיניים, ומזג לכוס. חלק מהיין באמת נכנס אליה. את החלק הזה הוא הגיש לו תוך מלמול: "שלוש מטבעות נחושת".
אוסטרון שילם לו והלך לשבת ליד שולחן הקלפים.
"אתם מקבלים שחקנים חדשים?"
"אם יש לך על מה להמר" אמר אחד עם רטייה תוך עיון בקלפי העור הקשיח.
אוסטרון צחק בקול. "יש לי. בכמה מדובר?"
הרים אליו מבט האיש עם הרטייה. את המבט שהרים אליו הסיט לאחד שישב לידו, שהנהן בעצלתיים, והחזיר אליו. "מטבע זהב לכניסה."
"חלקו לי." אמר אוסטרון תוך זריקת מטבע זהב יחיד לאוויר. שלוש ידיים נשלחו אליו והאחת של האיש עם הרטייה תפסה אותו. בלי לדבר שם את המטבע בשקיק במרכז השולחן, שאוסטרון הסיק שהיה הקופה, והחל לחלק את הקלפים – שמונה שחקנים, שישה קלפים לכל אחד.
אחרי שכולם הרימו את הקלפים ואוסטרון את שלו אמר:
"אז, מה משחקים?"
הרים אליו שוב את אותו מבט, וחזר להסתכל בקלפיו.
"בריקס" אמר.
"רגע, אז זה לא נחשב רמאות?" הוא הצביע על זה שישב מולו. בזמן שהאיש המסכן ניסה להגן על עצמו מתריסר עיניים זועמות, החליק אוסטרון שתי מטבעות זהב מהשקיק אל שרוולו. "אה סליחה, חשבתי על משחק אחר". מבטים של זעם והקלה הגיחו אליו מהאיש מולו. שהסתכל בקלפים והכריז – "אני מעלה במטבע כסף" ושם מטבע כסף בשקיק, עם חיוך זחוח על פניו.
מיד אחריו הכריז זה שישב לידו "אני משווה…"
וכך כולם עד שהגיעו לאוסטרון. הוא עשה כאילו הוא חושב, ולאחר מחשבה עמוקה על הטיפשות האנושית אמר "טוב, אני פורש"
"פורש?! אבל הרגע השקעת מטבע זהב!"
"יודע מה… צודק. אני אשאר"
"לא זה בסדר.. תלך"
"אבל…" "-תלך!"
"טוב…" קם אוסטרון מכיסאו והלך ליציאה, כאשר מלווים אותו צחוקם של שבעה קלפנים, והאושר שיחיה עוד יום בעיר הגדולה.
עוד מטבע זהב.
עוד יום.
עוד זמן להשלים את המטרה.