אוסטרון – פרק 3

לארי שטופק שכב על הרצפה בבונקר ובהה בתקרה. זה היה סתם עוד יום רגיל. הקומנדר ציווה עליו לארגן את חדר החקירה. אין טעם למהר, הוא יגיע רק בעוד עשרים ושלוש דקות. מסביבו היו כמה מקקים מתים, אחד חי, מפתח ברגים מקולקל וארבע קירות. אף אחד במחלקה לא הצליח להבין מה בדיוק לארי אוהב במקום הזה. ואם לומר את האמת- לארי לא העמיק מחשבה בנושא גם הוא. הוא תפס את מפתח הברגים וזרק אותו על המקק החי. הוא פספס.
לארי התנשף והזדקף לישיבה. בכל זאת היו לו דברים לעשות. הוא פתח את הדלת של הבונקר ויצא החוצה. בחוץ המבנה היה שקט- שקט בצורה מחרידה. בעיקר בגלל שעברו בו כל כך הרבה אנשים. עוד פעם התנשף והחל ללכת לכיוון חדר החקירה. בדרך כמעט נתקל במישהו, אבל שניהם לא שמו לב. הדלת לחדר החקירה, כמו שאר הדלתות במבנה, הייתה דלת ברזל עם ידית עבה וקצרה עם ציר מורכב, והיה כתוב עליה בגדול מספר. על כל דלת היה מספר אחר. על הדלת של חדר החקירה היה כתוב '107'. הוא נכנס פנימה והתחיל לארגן את השולחן. אורח חשוב היום!
הוא צחק מהמחשבה.
אחרי שסידר בשורה את כל סוגי המספריים והפלאיירים, השחיז את הסכין הגדולה ומילא את המזרקים תוך שריקה עליזה של שיר שהיה תקוע לו בראש מהבוקר, נכנס בראון הגמד לחדר והסתכל עליו. בראון היה בחור שחום עור עם עיניים חומות וראש מגולח. הוא גם לא באמת היה גמד, אבל אנשים אהבו לקרוא לו ככה. לא היה לו אכפת. הוא היה קצת יותר גבוה מהמשקוף שכמעט נתקע בו כשנכנס.
"מה העניינים, בראון?" שאל לארי תוך צחצוח של סיר הלילה.
"הפסקה בין המשלוחים. מי מגיע היום?"
"הפסקתי כבר לשאול. בכל מקרה, זה לא אמור לקחת יותר משעה".
בראון חייך וצחק. "הבנתי אותך. טוב, נראה אותך אחרי זה."
בערך דקה ועשרים שניות אחרי שבראון עזב הגיע ספייק. ספייק היה איש קטן וצנום יחסית, בערך בגובה של לארי, עם שיער חום בהיר שמסורק בקפידה כך שייראה כאילו אינו סורק בקפידה. היה לו מבט דיכאוני בעיניים והוא אף פעם לא דיבר הרבה, אבל אף אחד לא שאל אותו למה. לארי חשב שצריך לעשות את זה מתישהו. את כינויו קיבל אחרי שהוחלט סופית שהוא יהיה המתפעל של חדר 107 – חדר החקירות – כשבמבחנים השתמש אך ורק בדוקרן מדגם 'ספייק 8'. זה היה גאוני.
"ספייק, טוב שבאת. ראית כבר את הבחור?"
"מה שתגיד. אני לא פה היום. יש לי משהו אחר. תטפל בזה אתה." אמר תוך שהוא זורק ללארי פיסת נייר מקופלת ומקומטת. "רגע-" לפני שלארי הספיק להגיב ספייק כבר יצא מהחדר. ונעלם במסדרון. טוב, נו… הוא יצטרך להסתדר.
הוא ישב על הכיסא בצד השני של השולחן ושקע בו כאילו היה כורסה ולא כיסא ברזל.
הדלת נפתחה שוב. דרכה נכנס הקומנדר ולארי מיד קם על רגליו והצדיע. הוא היה איש מבוגר, לפי ניחושו של לארי בערך בגיל 65, אך היה בריא לחלוטין. היה לו שיער לבן דליל וזיפים שגדלו מהבוקר. "עמוד נוח…" אמר הקומנדר. "אני מבין שהליכי גיוס כבר לא מספיק טובים בשביל ספייק. אני אדבר איתו אחר כך. בינתיים אתה תספיק." אמר והחל לצעוד לכיוון היציאה.
"הליכי גיוס, קומנדר?"
הקומנדר עצר, הסתובב וחייך.
"הגיע הזמן, לא?"
* * *
כשאוסטרון נכנס לחדר 107 עם שק על הפנים הוא ידע בדיוק מה מצפה לו. או שלפחות חשב שהוא יודע.
איש גדול בעל אחיזה חזקה הוביל אותו מעבר לדלת והושיב אותו על כיסא ברזל קר. אוסטרון הרשה לו לכבול את ידיו למשענות ולהוריד את השק מראשו. כשזה קרה נגלה לעיניו בן אדם רגיל למראה, בעל שיער שחור מסופר, יושב רגל-על-רגל מצידו האחר של שולחן מתכתי. היה נראה שכל החדר מתכתי חוץ מארבע קירותיו והאנשים שישבו בו. בדקות הראשונות שררה דממה – כשאוסטרון בחן את החדר סביבו והאיש מולו בחן אותו בקפידה. לאחר פרק זמן קצר זה האיש חייך וקם מהכיסא. "היי. קוראים לי לארי. ולך?"
"בירסי בורגן"
"זה מה שאמרת ללרזאב כשרצית להיכנס לתפקיד. אבל זה לא נכון. אני צודק?" הוא המשיך להביט באוסטרון בעיניים חודרות. "אתה טועה" אמר אוסטרון.
הוא צחק. "אם אתה אומר. נעים להכיר, מר בורגן!" הוא הושיט יד לאזור התנועה המוגבל של ידו של אוסטרון. אוסטרון לחץ אותה והרגיש דקירה חזקה בידו. הוא הסתכל בעיניו של לארי שנראו פתאום הרבה פחות ידידותיות. תוך כדי שהוא מחזיק את ידו של אוסטרון הוא המשיך לדבר, הפעם בלי חיוך ובקול הרבה פחות עליז. "אתה עכשיו תחת השפעת ארס של טינפיר אדום. כמו שאתה בטח יודע, אם הצלחת להתקבל ל… ראיון… הזה, ארס של טינפיר אדום פועל גם כסם אמת. אז אתה עומד לומר לי עכשיו את האמת, מר אוסטרון, אם אתה רוצה ואם לא. זה ברור?"
אוסטרון לא הופתע. למעשה, הוא ידע שזה יקרה. יותר מכך, הוא כבר תכנן את זה מראש.
"ברור כשמש, לארי. אבל כמו שאתה בטח יודע, תמצית קליפת עץ ראקני מבטלת את ההשפעה של כל סוגי הארס שמקורם בטינפיר." חייך חיוך ניצחון ונשען אחורה בכיסאו.
"אני לא חייב לך כלום, ואני אענה איך שאני רוצה על איזו שאלה שארצה"
לארי נראה מופתע לרגע, אבל הרגע הזה לא נמשך הרבה זמן. "טוב, אז אני מניח שזה מכריח אותי להשתמש ברעל מספר שש." אמר והלך לשורת המזרקים, והחל לעבור עליהם באצבעו. "שש, שש… אה! הנה שש"
כשלארי התקרב אליו עם רעל מספר שש, הוא לא ידע מה הרעל הזה עושה. אבל הוא היה סגול מאוד כהה. זה לא יכול להיות דבר טוב. לארי החזיק את המזרק במרחק של כשלושה סנטימטרים מעל זרועו של אוסטרון כשהוא נכנע. "בסדר! בסדר. אני אומר את האמת."
לארי עצר והחל להתרחק. "יופי!" אמר וחייך שוב. נתחיל במיקום של תמצית הראקני." אוסטרון נאנח ואמר, כמעט בלחישה: "מאחורי המרפק." בלי לחכות הרבה לארי שלף פלאייר ממעמד הכלים ובתנועה זריזה עקר פיסת עץ מחודדת, בערך בקוטר חמישה מילימטרים ובאורך סנטימטר, ובעלת מבנה מסולסל – מאחורי מרפקו של אוסטרון. לרוב האנשים זה היה כואב. אוסטרון בקושי הרגיש עקיצה. לארי בחן את פיסת העץ בעיניו כשהחזיק אותה עם הפלאייר. "עבודה יפה! שלך?" אוסטרון חייך בזוית פיו. "כן."
לארי זרק את החתיכה מאחוריו והחזיר את הפלאייר למקום. לאחר מכן רוקן את תכולת המזרק שאיים לנעוץ באוסטרון אל תוך פיו. "מיץ אוכמניות." אמר לאוסטרון המופתע. "טוב, לפחות עכשיו לדבר באמת." אמר והתיישב על הכיסא חזרה, נשען קדימה והניח את ראשו על ידיו. "אז, מה שמך?"
"אוסטרון מאלורי." אמר והרגיש את סם האמת זורם בעורקיו. "יופי! עכשיו אנחנו מתקדמים! ואיך פגשת את לרזאב, אוסטרון מאלורי?"
"בקרב."
"הממ…?"
"ב… בקרב על ירושת אמי"
"בטח עשירה מאוד אם לרזאב התעניין בה. או יפה מאוד"
אוסטרון גלגל את עיניו. "אין לך מושג עד כמה"
לארי צחק. "אתה רואה, אוסטרון? גם תחת השפעה אפשר לשמור על הומור. ועכשיו תגיד לי בבקשה, מה לדעתך גרם ללרזאב להתעניין בך?"
"ניסיתי לגנוב את הירושה בלילה."
"איך זה היה קשור אליו?"
"הוא היה שם גם."
"הבנתי. אני מניח שרצית כבר להעיר השכנים ולקרוא לשומרים? או למשמר? איך שלא קוראים להם באזורים הכפריים?"
"לא. נלחמתי בו." לארי משך את פיו בהבעה של הערכה. "ואני מניח שהוא ניצח?"
"אתה עוד פה, לא?"
שוב צחוק. "כן, אני מניח שכן!"
לאוסטרון נמאס מהשטויות האלה. "נו, אז החלטת?"
לארי העמיד פני מופתע. "בוא לא נקדים את זמננו, אוסטרון. כל דבר בעתו."
אוסטרון נשף וזרק את ראשו לאחור. "טוב, מה עוד אתה רוצה לדעת? על אמא שלי? אבא שלי? אבא שלי היה מהמר כפייתי ואת אמא שלי אף פעם לא הכרתי. מוזר, לא? אין לי אחים, אין חברים קרובים, ניסיון קרב…"
"אוקיי, אוקיי- תעצור כאן" לארי עצר אותו בהנפת שתי ידיו. "אמרת ניסיון קרב?" הוא אמר ולא יכל שלא לחייך. "אתה רוצה להוכיח את עצמך?"
"בטח!" אמר אוסטרון. זו הייתה ההזדמנות שלו. לארי לא נראה קשוח במיוחד. כמה אגרופים והוא יהיה מסודר.
"טוב, אז אני אשחרר אותך, וה… שותף שלך מחכה בחדר השני."
אוסטרון לא ציפה לזה. אבל מצד שני, מי זה כבר יכול להיות?
לארי התיר את ידיו מהמשענות ואמר תוך כדי: "מכיר את הקרבות האלה- אסור להטיל מום, אסור לפגוע מתחת לחגורה, אסור לעקור עיניים, אסור להשתמש בכלי נשק, אסור להרוג את היריב, וכולי וכולי?"
"כן."
לארי פתח את הדלת ופנימה נכנס איש עם מסת שריר שרק היא גדולה פי ארבע מכל גופו של אוסטרון. היו לו שתי שיניים מזהב, זיפים לא מגולחים, גוון עור חום-אדמדם, וגובה של דלת וחצי. הוא חייך. זה לא התאים לו לשיניים.
"זה לא אחד מהם."