אוסטרון – פרק 9

קטרינה מאלורי תמיד חלמה לחיות בין האלפים. לא שידעה מי הם או מה הם עושים ואיך הם נראים, אבל מהסיפורים שאמה, ג'אין, סיפרה לה, יכלה בקלות להסיק שהם הגזע הנפלא והקסום ביותר שקיים. "כשהאלים החליטו ליצור חיים", אמה אמרה לה פעם, "הם קודם כל יצרו את האלפים. אבל נהיה לאלים משעמם מהשלמות, אז הם פגמו את האלפים. כך נוצרנו אנחנו- האנושיים". כל אחד אחר היה לוקח את זה בתור עלבון, אך קטרינה חשבה שזה יפהפה. אפילו שהיא הייתה אנושית בעצמה וכל משפחתה כמוה, תמיד העריצה את האלפים ושאפה להיות כמותם. ג'אין אפילו סיפרה לה שכשהייתה קטנה מכדי להיזכר בכך היא הייתה לוקחת פטריות יער ומעמידה פנים שאלו אוזניה – מפני שאמרה לה קודם לכן שלאלפים אוזניים ארוכות. היום לקטרינה מלאו שמונה עשר שנים, ולג'אין היתה הפתעה בשבילה שהיא ציפתה לה כל החיים.
שתיהן עלו במדרגות ביתן שבמערב ריביקאן אל עליית הגג, אשר חוסר השימוש בה ניכר בצורה של אבק ומיני חרקים – למרות שכתמי דיו דהויים, חריטות וחורי נעיצה, אשר נשארו כצלקות מימים עברו, העידו שפעם היה לה שימוש פורה. בקצה החדר ניצבה תיבת עץ עם מנעול, אך היא לא הייתה נעולה וג'אין פתחה אותה ללא מפתח. בפנים היו פמוטים, מטבעות מעטים, אבזרי מתכת חורקים, כמה גיליונות נייר ריקים וספר כרוך בעור סוס אדום. על כריכת הספר הופיעה בגדול ובכתב מעוטר הכותרת 'יומני הבתים'. למרות שקטרינה ידעה שזו המתנה שתקבל, היא התרגשה כאילו מצאה מעיין מים מתוקים לאחר חודש הליכה במדבר. ג'אין הוציאה את הספר בעדינות מהארגז בלי להזיז שום דבר אחר שנח לידו, האביקה אותו בידה וחייכה. "הוא שלך עכשיו", היא אמרה. "נשאר לי רק לאחל לך ליהנות ממנו כמו שאני נהניתי לכתוב אותו". קטרינה לא ידעה את עצמה מרוב התרגשות. הספר של אמא שלה. כל הסיפורים על הכל וכולם וכל הבתים – כולל שלה. היא לקחה את הספר ורק החזיקה אותו בידיה מספר שניות. לראות מה ההרגשה. כתמים חומים דהו מהפרווה הדקה האדומה שעטפה את הספר הישן. אבל לא על הכריכה היא רצתה להסתכל. היא התחילה לדפדף במהירות בעודה עומדת בעליית הגג עם אמה. מילים יחידות נקלטו בעינה – "ריביקאן… מאלורי… קסזנון… מורשת… מלך…."
והנה זה הגיע. גולת הכותרת. הדבר היחיד בספר שכבר ידעה בעל פה מבלי לקרוא אפילו פעם אחת. 'ההיסטוריה והמורשת של בית מאלורי לאורך שנות קיומו'. היא מיד נשקה לאמה והלכה לחדרה מבלי להזיז את עינה מהמילה הכתובה.
שעות על גבי שעות היא המשיכה לקרוא עד שהעיניים שלה התעייפו, ואז הלכה לישון. אבל משהו היה לה חסר. היא לא ידעה מה. היא חיבקה את הכר חזק ונרדמה.
בבוקר כשהתעוררה הספר עוד היה לידה, והיא התפתתה להמשיך לקרוא עד הלילה הבא. לא. אסור לשכוח לאכול. היא קמה והלכה למטבח. אמא עוד ישנה, היא שמה לב והוציאה מהמזווה בשר תאו מיובש. יותר מדי אנרגיה היא לא השקיעה בבישול – היא צריכה לחזור כמה שיותר מהר לספר. היא אכלה חופן רצועות של הבשר המיובש וחזרה לחדרה. לפני שהספיקה לפתוח את הדלת שמעה קריאה מבחוץ. "קייט! קייטי!" היא הסתכלה מהחלון. זה היה בעלה החדש של אמה. למעשה, הוא כבר לא כל כך חדש. מספר שנים כבר הוא נשוי לאמא שלה, אך היא הייתה רגילה לקרוא לו 'הבעל החדש' בפני אנשים אחרים. בפניו היא קראה לו בשמו הפרטי. "כן, קארני?"
"בואי, אני צריך את העזרה שלך!"
היא הסתכלה עליו, הסתכלה אחורה על הספר השוכב על מיטתה, ויצאה החוצה לעזור לו. אחרי הצהריים היא תמשיך, היא הבטיחה לעצמה.
בזמן שעבדו יחד בכרם קארני החל לדבר איתה. "הבנתי שג'אי… שאמא שלך נתנה לך את הספר שהיא כתבה"
קטרינה חייכה והנהנה במרץ. הוא המשיך לדבר. "הוא מעניין אותך?"
קטרינה התלהבה מההזדמנות לספר על היומנים. "הוא שונה ממה שחשבתי שיהיה. הוא לא סיפורים ואגדות, הוא יותר ספר היסטורי. אני מתקשה לדמיין את המחקר שאמא עשתה בשביל לכתוב כל פרק ממנו. ואני פשוט קוראת הכל מתוך ספר אחד!", היא צחקה. "למה אתה שואל?"
קארני קטף אשכול ענבים בשל בזמן שדיבר, מיד כדי לגלות שהוא אכול על ידי חיפושיות. "רק רציתי להגיד לך… אני חושב שאת יודעת מה דעתי על הספרים האלה." קטרינה הזדעזעה. "הספרים האלה? למה אתה מתכוון?"
הוא נע באי נוחות. "עם כל הכבוד לספר של אמא שלך… ואני בטוח שהיא השקיעה בו הרבה… אבל את יודעת שהרבה ממה שכתוב שם זה שטויות, נכון?"
קטרינה לא ענתה ולמשך דקה או שתיים עקרה עשבים מהאדמה סביבה. "אני יודעת שלא להכל קל להאמין…" היא אמרה, ואז הוסיפה בלחש: "אבל זה נכון. לא יכול להיות שלא. אני יודעת שזה נכון"
וכך הם המשיכו לטפל בכרם. לעקור עשבים ולקטוף כל ענב שנראה טרי למאכל, וכל אשכול שנראה טרי למכירה.
כשחזרו הביתה קטרינה חזרה מיד לחדרה ולספר. היא הייתה חייבת לראות משהו שסקרן אותה מהבוקר. היא דפדפה עד שהגיעה לדף מעוטר ומקושט באדום וירוק אשר הציג את אילן היוחסין של בית מאלורי. בראש, כפי שידעה, ליידי מאלורי הראשונה, ובעלה הלורד אוסטין מאלורי – בכינויו "הופך הסערה". אט אט התקרבה מטה – אך משהו לא הסתדר לה. היה חסר. כמו חור בדף שאי אפשר לראות. היא הריצה את עיניה על הדף שוב ושוב אין ספור פעמים עד שראתה את זה. כמו פסיק. נקודה קטנה בקצה שרשרת האחים מהדור הרביעי המפואר. נראה שפעם הוא היה המשך של שרשרת האחים, אך מישהו, אמא כנראה, קילפה מהדף בעזרת תער. קטרינה בילתה הרבה משעותיה הפנויות במנזר, קוראת את הספרים שהנזירים העתיקו ושמרו, ונתקלה פעמים רבות במקרה כזה. היא זכרה שאחד הנזירים, איש שמנמן וקרח בעל זיפי זקן לא מגולחים, לימד אותה שיטה לקרוא את המילים שנעקרו מהעמוד. כמובן שבניסיונותיה הראשונים כמעט גרמה לשריפה במנזר, אך כבר הייתה מנוסה וידעה שתצליח ללא קושי ניכר. היא הוציאה את הנר מהעששית בחדרה וטפטפה את השעווה הנוזלית לאט לאט על החלק החתוך. כשנוצרה שכבה מספיק עבה היא חיכתה שתתקרר וקילפה אותה בזהירות. בחריצים הזעירים שהשאיר הקולמוס נשארו פסי שעווה לבנה דקים, אשר בלטו באופן מפתיע על הנייר המצהיב. היא כיווצה את עיניה.
"אמא?" קטרינה הלכה לחדרה של אמה, אשר עמדה ללא תנועה מול מראה. "כן, ילדה שלי?" היא ענתה בלי להסיט מבט מן המראה.
"אמא, מי זה אוסטרון? אוסטרון מאלורי?"