אור ואש – פרק חמש

~איקסן~
איקסן כבר תכנן את הכול לבריחה שלו, אבל אז קיר נכנסה לתא. היא נראתה לחוצה.
"קיר? מה את עושה פה?" איקסן שאל.
היא בהתה בו. משהו בעיניים שלה היה מוכר, הוא בהחלט פגש אותה קודם… לפני הרבה מאוד שנים…
"אנחנו חייבים לצאת מהמקום הזה." היא אמרה ותפסה בידו. הוא רעד, היד שלה היתה קפואה.
הוא נרגע, היד שלה היתה חמה יותר, אחרי רגע החזקה באיקסן. הכוח שלו היה במיטבו.
היא הביטה בו שוב וחייכה. הוא רצה לחייך חזרה, אבל חשש שהשיער שלו יתחיל לבעור כמו בפעם הקודמת, לפני בערך שבע שנים. הוא למד מה קורה אם מחייכים חיוך אמיתי, לא מזויף, לא עוקצני ולא שום דבר אחר. חיוך שאתה מחייך למישהו שבאמת חשוב לך.
ואפילו שהוא לא הכיר אותה, קיר היתה חשובה לו.
אבל כנראה שהוא לא היה צריך לחייך חיוך אמיתי בפעם הזאת. קיר צחקה. "איקסן, השיער שלך!"
הוא נאנח וחיכה עד שהלהבות בשיער האדום-שחור שלו כבו. "מדי פעם אני לא שולט בזה…"
היא גלגלה עיניים. "טוב, אז בוא נברח מכאן כבר!"

זאת היתה הפעם הראשונה שאיקסן תהה אם יש מישהו עם כוחות חזקים משלו.
בכל פעם שעבר מולם שומר איקסן התכוון לשרוף אותו, אבל קיר הרימה את ידע, והשומר שפשף את עיניו וצרח. מדי פעם הם התחבאו והשומרים שהיו לידם הביטו בהם והמשיכו להתקדם.
"כוח לא רע." איקסן חייך והספיק לשרוף מישהו לפני קיר. הוא הרגיש מרוצה.
היא משכה בכתפיה. "רוב הזמן הוא לא עובד לי, זה בכלל מוזר שעכשיו כן."
הוא חייך, שוב נזהר שלא יהיה חיוך אמיתי. הלוואי שהיה יכול ליהנות מהחיים האלה כמו קיר.
לצערו, זה מה שקורה כשאתה יליד האש – צרות בכל דבר שאתה עושה, כמו שהא לא יכול לצחוק בלי להצית שריפה, הוא לא יכול לכעוס בלי להעלות באש כל מה שסביבו, הוא לא יכול להיות עצוב בלי שהכול יהפוך להיות קר, הוא לא יכול להרגיש כלום.
קיר היא ההפך ממנו – כשהיא מחייכת, יש אור בכל מקום, על אחת כמה וכמה כשהיא צוחקת. כשהיא בוכה הכול סביבה לחשוך. כשהיא כועסת היא יכולה לעוור מישהו. איקסן שמע עליה מספיק דברים בכדי לדעת.
"איקסן!" קיר הספיקה לסנוור מישהו לפני שהוא זרק חנית על ליבו של איקסן מטווח אפס. "תתרכז!"
הוא מיהר לכבות את הלהבות בשיערו והזעיף פנים. פשוט תפסיק לחשוב על ההבדלים ביניכם, ותנסה לעזור לה.
הוא הנהן ושרף עוד מישהו, למזלו של האיש איקסן לא חזק מספיק להרוג.
כלומר, חוץ מהפעם ההיא שהוא ממש כעס, אבל זה היה לפני שנים. הוא בחיים לא יגיע לרמה כזו של כעס.
מישהו התנגש בו. נו באמת! למה הוא כל הזמן חושב? פעם הוא היה עושה דברים, לא חושב.
טוב, מזל שהימים האלה עברו.
הוא בחן את מי שהתנגש בו, זה היה ההוא על הסוס, היחיד שלא קשר אותו. לפי המבטים שקיר נעצה בו היא לא ממש חיבבה אותו.
"קיר, מה את עושה עם יליד האש הזה שוב?" הוא קם וכיבה להבות קטנות בחולצה שלו שנוצרו בעזרת איקסן.
קיר חייכה חיוך מרושע במקצת. "בורחת, ליטריקס, למה ציפית? אני לא אשאר כל החיים במקום הזה."
ליטריקס שלף את חרבו. "אני מצטער, את חייבת."
הוא תקף אותה, אבל איקסן הפיל אותו. הוא ניסה לשרוף אותו אבל ליטריקס אפילו לא הזיע.
"איך?" איקסן צעק.
ליטריקס קם. "יש לי חסינות קטנה."
קיר הרימה את ידה, אבל ליטריקס חייך. "גם לכוח שלך אני חסין, חשבת שלא ידעתי עליו?"
היא קפאה. ליטריקס רץ אליה אבל איקסן היה מהיר יותר. הוא תפס בידה והם התחילו לרוץ.
ברוב המקרים ברגע שיוצאים ממקום מסוים מסתנוורים מהשמש, אבל המבצר היה יותר זוהר ממנה, ובכל מקרה השמש שקעה. השומרים חיפשו אחריהם אבל הפעם קיר לא האירה את המקום סביבם.
איקסן התחיל להתנשף. "את… בסדר?"
קיר חייכה ושוב הוצר סביבם אור, מזל שהשומרים חזרו למבצר. "אני בסדר! ממש בסדר!"
הוא גלגל עיניים כשהיא גררה אותו לעיר, הוא לא התרגש בכל פעם שברח מהכלא, והוא ברח הרבה.
אט-אט הזוהר הבוהק של המבצר כבר הפסיק להאיר להם את הדרך.