~אחרוני הציידים; הקדמה~

~הקדמה~
השעה הייתה שעת בין הערביים, גווני אש נמתחו לאורך השמיים מעל השמש השוקעת ויצרו מראה שלוותי ורומנטי. העצים הגבוהים שניצבו לאורך כל היער, השתקפו לאורך האגם הגדול ועד לסופו כאשר הם העניקו לו צבע ירקרק על צבעו הכחול והצלול.
לוסי ישבה על שפת האגם כשכפות רגילה הקטנות משתכשכות במים הצלולים. מידי פעם רוחות הצליפו בשערותיה ופרעו אותן על כתפיה החשופות כאשר השמש האחרונה להיום נעלמה מאחורי עצי היער.
היא הביטה לתוך המים והבחינה במטושטש בהשתקפותה נעלמת בכל פעם שרגליה השפריצו מים, אך למרות הטשטוש היא הצליחה להבחין בפניה שלבשו הבעת צער. היא הסבה את ראשה לאחור והביטה בביתה הקטן, חלק מן הרעפים האדומים היו שבורים וחלקם היו חסרים, הצבע הצהוב של הבית התקלף מעט ובצבצו ממנו כמה אבני בטון חומים. היא הביטה אל החלונות המעטים שנתלו על הבית, החלון הראשון משמאל היה החלון של המטבח, השני מימין היה של חדר האורחים הקטן- ובערך מטר מעליו, היה החדר שלה בקומה העליונה.
ליבה נצבט כשהיא הביטה בחלון השמאלי של הקומה העליונה, חדר ההורים שלה, שעכשיו הפך להיות חדרה של דודה לוריין.
הוריה מתו בהיותה לוסי בת שנתיים. מאז דודתה לוריין המשיכה לגדל אותה.
דודה לוריין מעולם לא סיפרה ללוסי איך מתו הוריה. בכל פעם שלוסי טרחה לשאול, היא השיבה לה כשהיא תתבגר היא תדע.
ועכשיו לוסי כבר בוגרת, אך היא חושבת שמעולם לא תוכל לגלות את הסיבה לכך. מפני שהיום היא נשלחת מביתה לגילדה, עכשיו היא הולכת להשתייך למה שבאמת מתאים לה.
היא נאנחה וניגבה דמעה קטנה שזלגה על לחייה הסמוקות. היא לא רוצה לעזוב את ביתה. לא עכשיו.
"לוסי." קולה של דודה לוריין קטע את מחשבותיה. היא עמדה בפתח דלת הכניסה ובידה מעיל עור חום.
"לוסי, הכרכרה תבוא תאסוף אותך בעוד כמה דקות. תתכונני." היא אמרה בקול צרוד מעט.
לוסי צייתה והוציאה את רגליה מתוך המים הקפואים של האגם, היא עלתה יחפה לאורך השביל כאשר גרגרי חול נדבקו על כפות רגליה היחפות.
דודה לוריין עקבה אחר לוסי במבטה, כאשר היא התיישבה בשתיקה על המדרגה בפתח המרפסת ונעלה את סנדליה החומים כשהיא מסירה את החול שנדבק לכפות רגליה. מאחוריה דודה לוריין הניחה מעיל עור חום על כתפיה החשופות.
"תלבשי אותו, שלא יהיה לך קר."
לוסי הכניסה את זרועותיה לתוך השרוולים והידקה את המעיל לגופה, עיניה נדדו לעבר השמיים שכבר קיבלו צבע כהה והחשיכו בין רגע את היער.
"אני לא רוצה לעזוב, דודה." היא מלמלה לאחר דקה של שתיקה כשהיא בוהה בשמיים.
"למה אני לא יכולה להמשיך להישאר פה איתך? אני הרי כבר ילדה גדולה."
דודה לוריין השמיעה צחקוק קל והתיישבה לצידה של לוסי. "הבטחתי לאמך שאשמור עליך בכל מצב, ואני עושה כמיטב יכולתי, לוסי." ידיה הארוכות נכרכו סביב כתפיה של לוסי ועטפו אותה בחיבוק קטן.
"אני יכולה להגן על עצמי גם אם עשרה אנשים יתקפו אותי."
"לכן זה הזמן שתתחילי לעשות עם זה משהו." היא אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה.
לוסי קימטה את מצחה ולא הגיבה.
דודה לוריין נאנחה והידקה את אחיזתה בכתפיה של לוסי. "יש עוד בקשה שאימך ביקשה שאעשה."
לוסי הרימה את מבטה אל דודה לוריין.
"הבטחתי לה שאשלח אותך לגילדה הזאת."
"למה היא ביקשה זאת?"
היא השתעלה וכיסתה את פיה בכף ידה, עיניה בהו בשמיים הכהים בזמן שהיא חשבה מה להגיד. "כי היא ידעה שתמלאי את מקומה." היא השיבה לבסוף.
לוסי לא הגיבה. היא חיכתה שדודה לוריין תמשיך את דבריה, אבל לפני שהיא הספיקה לענות- הכרכרה הגיחה מבעד לעצים כשפרסות הסוסים נקשו על שביל החצץ בקצב אחיד.
נער צעיר בעל שיער שטני תפס במושכות החומות שעשויות מעור ועצר את הסוסים כך שהכרכרה עצרה מול פתח הבית. הכרכרה השחורה הייתה מעוטרת בסלסולים ירוקים. הצבע הירוק הזכיר לה את התליון שהיה שייך לאמה פעם.
"לוסיאנה פיירס?" הוא אמר מנימוס.
לרגע היא הרגישה שכוח בלתי נראה אינו מאפשר לה לזוז, היא לא רצתה לעזוב את דודה לוריין ואת הבית שבו היא גדלה בו ולעבור אל גילדה עם אנשים זרים לה.
לוסי הביטה בדודה לוריין ועיניה נמלאו עצב. היא התרוממה מן המדרגה והרימה את התיק הארוז ביד רועדת.
דודה לוריין ניגשה אליה עם חיוך מנחם, היא כרכה את זרועותיה סביבה וחיבקה אותה חזק.
"את תהיה הגיבורה של כולם, זה מה שהוריך היו רוצים." היא לחשה לה מבעד לחיבוק וליוותה אותה לכרכרה.
לוסי הניחה את התיק על המושב המרופט והתיישבה לצידו בשתיקה. היא רצתה לשאול למה התכוונה דודתה כשאמרה את המילים הללו, אך הנער הצעיר משך במושכות והסוסים החלו לדהור לכיוון הכפר.
בינתיים האוויר נעשה צונן, הרוחות נרגעו ושקט שרר במקום מלבד צליל פרסות הסוסים המתרחקים.
דודה לוריין, נשארה עומדת כשהיא מביטה בכרכרה הולכת ומתרחקת עד שנעלמה בתוך עצי היער הרבים.