איטי, מהיר. זקנה. ילדה.

מגש מעוטר בדרקון חמקמק, ספלי תה שרועדים עם תנודות הילדה שנושאת את המגש.
הילדה נוחתת ברכות על השטיח המחוספס, ומניחה לצידה את המגש.
"לכי." נשמעת פקודה מעורפלת מכיוון הכורסא.
הילדה מתרוממת ופונה ללכת.
"חכי." הילדה קפאה במקומה. "שימי את זה מולי, על השולחן, קדימה." ירה הקול את המילים.
הילדה דילגה בעדינות והתכופפה להרים את אותו המגש ולשאת אותו אל האדונית שלה.
כשהיא התכופפה שמלתה ליטפה בעדינות את הרצפה, הסרטים המלופפים היטב נפתחו לפתע.
רוח פרצים נכנסה לחדר החשוך, והילדה נפלה.
רצף הארועים שאחרי זה היה מהיר ומהוסה.

נפילה איטית של הזקנה. ללא רחש.
צרחה ללא קול של הילדה.
החדר הואר באור שמש רענן, וחשף את פניה המעוותים של האדונית העיוורת.
הילדה כיסתה את פניה בחשש, מפוחדת.

החלק הבא היה איטי.

קול חנוק שבקע מפיה של הזקנה.
"תסגרי.. תסגרי את החלון…" שתיקה.
הילדה התאוששה במשך החצי שנייה הבאה, ואז התרוממה על רגליה בזעקה.
בנפנוף שיער הסתובבה ורצה לעבר החלון, מקווה להסיט את מראה האישה יחד עם הגפת הווילון.
ווש החלטי נשמע כשהיא סגרה אותו באחת.

ואז חושך.
ברגע הבא נשמע קול התנפצות, כשהמגש נפל מהשולחן תחת רגליה הלא מנוסות של הזקנה.

לבסוף, נשארה רק נשמה חיה אחת בתוך החדר המעורפל.

כשהווילון הוסט למחצה כעבור דקות ספורות, שלולית דם הוארה באור דמדומים עדין.
במרכזה של שלולית הדם, נחה הילדה.

הנשמה החיה היחידה, בעלת הפנים המעוותת, סגרה בחשאי את הדלת מאחוריה, ויצאה למסע.