איליין בלו- פרק ד': אורות חשוכים

התארחנו בביתה של סקאי. אפילו אכלנו ארוחת-ערב טעימה במיוחד והכל בחשש, כל דבר שקרה העלה
בנו חשד גדול בדודה של סקאי, הלס. אך רק שאלה אחת עלתה במוחי: האם סקאי יודעת שדודה עלול להיות החוטף של ארין?. ואם היא יודעת, האם היא בוחרת להיות לצידו?.
דבר אחד אני יודעת בוודאות- טובי לצידי, ויש לנו ביחד כוח, יותר מכל רע או אופל.
"הנה, קחו אותם, הם נוחים ביותר" סקאי אמרה, מושיטה לי ולטובי בגדים חמים ללילה הקר.
"תודה סקאי, אך איפה החדרים שלנו?" טובי בחן את השטח.
"לא חדרים, חדר" היא אמרה. "בואו אחריי".
לרגע השתנקה נשימתנו, חדר אחד?. עקבנו אחריה לקומה הרביעית באחוזה הענקית, במעלה מדרגות רבות ומעוגלות, מסדרונות וחדרים משונים. לאורך כל הדרך צפיתי בתלתליה- קופצים ושבים למקומם בעוד היא מקפצת במדרגות. הגענו לדלת גדולה, כפולה ושחורה. הידיות היו מפוארות ודמויות כנפיים.
טובי ואני, למרות שהמבוכה של חדר אחד עדיין נראתה על עינינו,פתחנו ביחד את הדלת.
חדר מפואר נגלה לפנינו: 2 מיטות אפיריון זהובות התפרשו משני צדי החדר לאורכו, וילונות תכולים השתחלו בין קודקודי המיטה והשאירו שובל תכול על הרצפה.
"זה יספיק ללילה" טובי פער את פיו.
"אוקיי, פירקו את דבריכם. אתם תישארו פה לזמן-מה- עד שנמצא את אחותך" סקאי חייכה
את חיוכה הרחב.
"תודה, סקאי" אמרתי ונכנסנו לחדר.
"בבקשה. וכדאי שתדעו שכיבוי אורות מתחרש בשעה 10 בדרך-כלל" היא אמרה ויצאה.
"אוקיי" אמרתי והיא יצאה מהחדר בזריזות. "חדר אחד, מה?" אמרתי לטובי וצחקנו.
"כשהיא אמרה את זה, חשבתי שתהיה לנו מיטה אחת לשנינו. זה היה מוזר" טובי אמר.
"כן?" שאלתי, מפזרת את שיערי ומתכוננת למקלחת "באמת?".
"אבל מחמיא" הוא אמר, מחייך. יושב על מיטתו ופותח ספר קריאה.
סגרתי את דלת האמבטיה, הצמודה לחדרנו. "כן" חשבתי לעצמי, "מחמיא".

"השעה כבר 12" אמר טובי, בוהה בשעון שהיה תלוי על הקיר.
"למה השעה חשובה לך כל-כך?" שאלתי, קולעת את שיערי לצמה ארוכה מול המראה שהונחה בזווית מושלמת ליד מיטתי. "זה אומר שכולם בבית ישנים כבר שעתיים. רוצה לעשות סיור לילי? אולי אפילו נמצא עוד רמז שיוביל אותנו לארין" הוא שאל, עיניו נצצו באופן החמוד ביותר שראיתי מימיי. הוא קם ממיטתו, לבש גופיה לבנה מהארון הענקי שהיה בחדר והסתכל עליי. "נו, את באה?".
"כן, רגע" לקחתי את הספר הירוק המעוטר, יחד עם פנס אדום, ורצתי אליו. יוצאת מהחדר.
התגנבנו בין מסדרונות ומדרגות, דלתות וחלונות, בודקים הכל.
להפתעתנו, הדבר הכי מוזר שיכל לקרות קרה. דלת מעץ, הפשוטה ביותר שהייתה בכל הבית,
נפתחה בכוחות עצמה והראתה את מדגרותיה המובילות למעלה. הרגשתי משיכה חזקה אליה, סקרנות לראות מה יש בפנים.
"לא, את לא יודעת מה יש בפנים" טובי עצר אותי.
"איפה חוש ההרפתקנות שלך? זה מה שעושה את זה כיף" המשכתי, יורדת במדרגות. למרות שהרגשתי שהן לא המדרגות הכי יציבות, הן זזו.
"חוש ההרפתקנות שלי? הוא נעלם ממזמן".
טובי נאנח והלך בעקבותיי. "מה גרם לך לשנות את דעתך פתאום, טובי?" שאלתי, מחפשת את המדרגה הבאה, שכנראה נעלמה בחשכה. הדלקתי את הפנס האדום שלי וחיפשתי המשך.
"חוסר הברירה והרצון להגן עלייך, זו חובתי" אמר.
"אין המשך למדרגות" אמרתי.
"כמה חבל, אפשר לצאת מפה עכשיו? המקום הזה עושה לי צמרמורת" טובי אמר, פנה אחורה
והתחיל לעלות בחזרה אל עבר הדלת. הדלת נסגרה. חשכה מוחלטת שררה בחדר, חוץ מאורו הקטן של הפנס שלי, שהתחיל להבהב.
"פשוט נפלא" אמרתי.
לפתע שמעתי רעש, עוד הבהוב של הפנס ורעשי רקע של מים. משהו משתחשך במים.
"טובי? אתה שם? בבקשה תענה" נלחצתי, חשבתי על הגרוע מכל.
"אני פה, נפלתי למים. מתחת למדרגות יש מים" לבסוף נשמע קולו המתוק. נשמתי עמוק ועניתי:" אני מאוד מקווה שאתה הדבר היחידי במים האלו".
"נראה לי שכן" הוא ענה, מהורהר. "נראה שזה פותר אותי מלהתקלח".
"אל תהיה כזה! אתה מתקלח כשנגיע לחדר- אלא אם אתה רוצה לישון במים" אמרתי- עדיין מחפשת אותו עם אור הפנס המהבהב.
"יש לי תחושה שנהיה פה עוד הרבה זמן" הוא לחשש, ביחד עם עוד כמה מילים מוזרות. "ויהי אור!" החדר נדלק באור חזק. לפתע נתגלה לפני שנינו חדר עם מדרגות עד לנקודה בה הייתי, ומתחת לנקודה הזו, התפרשה בריכה ענקית. "המדרגה האחרונה היא מקפצה? יצירתי!" אמר טובי.
צחקקתי, מעכלת את מחזות עיניי. "איך תחזור למדרגות?" חיפשתי דרך.
טובי עופף מעל החדר, מטפטף. "שכחת מי אני?" שאל בחיוך. צחקקתי.
"היי, איליין" מלמל.
"כן?".
"אולי כדאי שתראי את זה" הוא הצביע לכיוון קיר החדר. סובבתי את ראשי ונדהמתי.
קיר לבן וגדול, ואליו היו מחוברים אזיקונים מתכתיים. ואליו קשורה ארין, מעולפת' ומסביבה היה מסומן איקס גדול באדום. "ארין! ארין!" צעקתי, בתקווה שהיא שומעת.
טובי לקח סיכה מראשי מיד ועף לעברה, מהסס- הסתכל לימין ולשמאל ושחרר אותה. מביא אותה למדרגה מעליי. "אסור שיגלו שאנחנו מצאנו אותה, נחביא אותה בחדר שלנו ונצא מפה בהזדמנות הראשונה. מוסכם?" טובי בדק את הדופק של ארין. "היא עדיין בחיים". הנהנתי, ידעתי שזה הדבר הטוב ביותר לארין, לכולנו.