איליין בלו- פרק ה': העבר של טובי (המשך)

אכלנו את ארוחת-הבוקר עם סקאי. הדוד הלס לא היה שם. "הוא אמר שהוא צריך לעבוד" סקאי אמרה. הארוחה הייתה טעימה מאוד אך שרר שקט מוחלט ומביך בה, אף אחד לא דיבר, אפילו לא מילה. חזרנו לחדר שלנו, אני וטובי, אוספים ואורזים את דברינו.
"ארין" טובי אמר, מצביע על ארין, שנכנסה לחדר-האמבטיה. נכנסתי אחריה במהירות לחדר, אך התמוטטתי, נשברתי ובכיתי. ברגע אחד כל הדברים הטובים התנפצו והדמעות יצאו, זלגו. הרצפה הייתה מלאת דם, הצבע האדום היה בכל מקום. ארין שכבה על הרצפה, ללא כל תזוזה, מחזיקה
סכין קטן עם חריטות ירוקות על להבו. ערימה של דפים צהובים וגדולים, מסוככים יחדיו, שוכבים במעטפה פתוחה וקרועה.
טובי נכנס, מבועת:"בואי, צריכים ללכת מפה. הם יודעים שמצאנו אותה".
לקחתי את המעטפה, נשמתי עמוק והלכתי. ידעתי שזה לא בסדר להשאיר את ארין שם, ואני אף פעם לא אדע מה היא ידעה עליי, על כל המצב הזה.
לקחנו את דברינו הארוזים, פתחנו את החלון. זרקנו את מזוודותינו למטה וטובי העיף אותי למטה
בעזרת כוחותיו. "למה לי אין כוחות כמו שלך?" שאלתי.
"אולי עוד לא גילית אותם עוד, אך אני בטוח שיש לך" הוא אמר ונחתנו על הקרקע.
"ואיך בדיוק אני אעשה את זה?" שאלתי, מרימה את המזוודה שלי.
"את פשוט תדעי".
"מה זה אומר? לדעת מה?" תהיתי.
"היי! אתם!" צעק הלס, קרחתו זהרה בשמש. מיד ברחנו, עברנו את השער והמשכנו.
עברנו ליד שדה, הסתתרנו שם. הצמחים נראו מוזרים, קטנים וצבעוניים.
"סטונשייפר!" לחשתי, קוטפת כמה ומכניסה לכיס.
"חשבתי שהם גדלים בתוך מקורות מים" טובי חפר בקרקע, "האגם התת-קרקעי, חשבתי שזה רק סיפור לפני השינה, לילדים".
"אגם תת-קרקעי? כמה דקה האדמה הזו בדיוק?" שאלתי.
"מאוד דקה, צריך לזוז בזהירות".
טובי ריחף סנטימטרים יחידים מעל הקרקע, ולקח את המזוודות איתו.
נשארתי שם, מנסה לא לזוז.
"לא שכחת משהו? אותי, למשל?" שאלתי.
"סלחי לי" טובי זרק את המזוודות לקרקע, והדבר הבא שאני זוכרת הייתה הרוח שנשבה ושרקה באוזניי. גבעולים ארוכים של סטונשייפרים התפרשו והגיעו למעלה, עד לאדמה. אדמה?
"איפה אני?" שאלתי את עצמי בקול.
"את במקום בטוח" אמרה אישה. שיערה היה שחור ומתולתל ועיניה היו כחולות. היא הייתה בעלת חן וגומות בלחייה. מאחוריה עמד איש גבוה בעל שיער שחור ועיניים כחולות גם כן, ידו את כתפה.
"מי אתם?" שאלתי, מנומנמת.
"אני מריה סטון" אמרה האישה, "וזה בעלי, אריק".
"נעים להכיר אותך" הוא לחץ את ידי וחייך. חיוכו היה בדיוק כמו זה של טובי.
"נעים מאוד, אדוני. במקרה ראיתם את- היה איתי נער…" מלמלתי.
"טובי? הוא בחוץ, הוא בנהר" מירור אמרה, יוצאת מהבית הגדול שהיה מאחורינו. "זה שם" היא הצביעה לשביל מרוצף באבנים.
"מירור!" אמרתי, חיבקתי אותה.
"גם אני שמחה לראות אותך, איליין" היא אמרה. "שמעתי על מה שקרה, אני מצטערת כל-כך"
חייכתי אליה והלכתי לכיוון טובי.

הגעתי למקום מקסים. נהר עם מפל גבוה במיוחד, סלעים על גדותיו וסירה בעלת משוט חונה על הדשא, וחור באדמה שמעל. טובי בדיוק הוציא את ראשו מהמים. נטול חולצה וכולו רטוב, ופרצופו היה שמח. הורדתי את החולצה והמכנסיים (נשארתי עם בגד-ים) וקפצתי למים, שחיתי אליו.
"שלום לך" הוא אמר, מתרחץ בזרם המפל.
"גם לך" צחקקתי. "פגשתי את ההורים שלך, הם נראים בדיוק כמוך. איך ידעת למצוא את המקום הזה? איך ידעת שהוא פה?".
"האגם התת-קרקעי" הוא אמר. "בתור ילד קטן מירור סיפרה לי על המקום הזה. שאחרי גל של היעלמויות של מגנים, הם עברו לפה. היא אף-פעם לא אמרה שזה נמצא מתחת להלסארו".
"למה גדלת אצל מירור ולא אצל ההורים שלך?".
"מתוך הגנה" הוא הרהר במחשבות. "הייתי בן שנתיים, והוריי חששו. היו היעלמויות מסתוריות של מגנים ויצורים אחרים. אז הם העבירו אותי למירור ובאו להתחבא פה".
"ולא ראית אותם עד היום? הם לא שלחו שום מסר?" שאלתי.
"לא, הם פחדו שהמסר הזה, האות הזה, יגיע לידיים הלא-נכונות במקום אליי".
"בוא נצלול, זה מקום יפה. חייבים לנצל את הזמן הזה כמו שצריך!" צחקקתי, ניסיתי לעודד אותו.
"אוקיי" הוא צחק, דמעות היו בעיניו אך חיוך היה על שפתיו. הוא הביט בי, עם החיוך הזה.
"בוא" אמרתי לו, "נשחה קצת, נבלה. אחר-כך נבכה". חיוכו התרחב וגומותיו התגלו.
"אני כל-כך שמחה שיש לי אותך" אמרתי. "עכשיו- צא מהדמעות ובוא לשחות".
הוא חייך אליי, בחיוך הזה, בחיוך חושף-שיניים שאי אפשר להתעלם ממנו.
"בוא כבר! אני לא אבקש שוב" השפרצתי עליו מים.
"את פותחת מלחמה" הוא צחק, השפריץ עליי. צחקתי.
"אני אוהב את הצחוק שלך" הוא אמר.
"ואני אוהבת להשפריץ, תיזהר!" צחקתי והשפרצתי עוד קצת מים.
"זהו! זו מלחמה!".
אחרי כמה נקמות והשפרצות, הוא פשוט חיבק אותי, חיבוק חזק. הרגשתי את פעימות ליבו הולכות ומתחזקות, כמו שלי. הסתכלתי עליו, עיניו הכחולות האירו. היינו מאחורי המפל אז, במעין מערה.
הסתכלנו אחד על השנייה, דבר לא יכול להפריע לנו, חוץ מ…
"ארוחת-הערב מוכנה!" מריה ואריק, הוריו, קראו.