אין לי עוד שם, אבל אני פתוחה להצעות בתגובות :)

קאיה התעוררה בתחושת דאגה. "בוקר אור!" אמרה אודרי, אמא של קאיה, "בוקר מעולה," ענתה קאיה בציניות, "זה היום הראשון בבית הספר,כיתה ז'" אמרה והחמיצה פנים "ממשיכים להגיד לנו ששושי 'התפטרה' ומגיעה מורה חדשה" היא נראתה כועסת ומבולבלת באותו הזמן "את יודעת מה זה אומר, אמא?" "כן" היא ענתה "ואני בטוחה שעל היום הראשון שלכם בחטיבה לא יתנו לכם להתבאס עם שיעורי ספרות…" היא הסבירה "את תעברי את היום הזה ומחר כבר נחשוב על משהו" "טוב" אמרה קאיה והיא הרגישה בפנים ניצוץ של תקוה "קחי" היא דחתה את הטוסט שלה "אני לא רעבה"
היא התלבשה באיטיות מופרזת, כאילו במטרה לאחר לבית הספר, והלכה צעדים גמדיים למדיי, ועם כל אלה, הגיעה לבית הספר בהקדמה מצערת של חמש עשרה דקות…

נשמע קול הכרוז:
"תזכורת לכיתות ז-ט: שיעור ספרות בשעה 8:00" 'יופי' היא מלמלה בכעס 'בדיוק מה שאני צריכה כדי להתחיל את השנה…' היא חשבה וחשבה על מה שיהיה בשיעור עד שהיה נדמה שהזמן נמתח ונמתח וכל מילה מאבדת את משמעותה 'מילה….' היא חשבה בעודה חולמת בהקיץ 'מריה!' מיד העירה את עצמה והבינה שהשיעור התחיל לפני 15 דקות והשעון שלה מאחר. היא רצה לכיתה וקיוותה שהיה שיעור חופשי 'אבל הודיעו…' היא נזכרה ורצה במהירות לכיתתה "קאיה?!" צרחה מריה, המורה החדשה "שמעת אותי בכלל ?" "אה…" ולפני שקאיה הספיקה לענות מריה התפרצה "מי מהכיתה הזאת יכול להגיד לקאיה על מה דיברנו ?" היתה דממה "אף אחד ?" שאלה "טוב, היית צריכה להגיע לשולחן שלי ולאסוף ספר, בואי וקחי אחד " היא קמה והלכה בכבדות לעבר שולחנה של מריה , לקחה את הספר והשתיישבה במקומה, היא קיוותה לשקט והתעלמות מצידה של מריה , אבל, "כעונש, את תקריאי את העמוד הראשון בפני כל הכיתה " אוי לא חשבה קאיה, "נו" אמרה לולו, "את מפחדת ?" נמאס לה, היא נעמדה מול הכיתה והתחילה לקרוא, "
שררה דממה," היא קראה, וכל הכיתה פתאום השתתקה.
"הרוח נשבה בחוזקה," היא קראה,ופתאום חלונות הכיתה החלנו להתנועע כאילו רוח סכינים פגעה בהם מבחוץ.
הקול של קאיה רעד, היא קראה את המילים הבאות בלב, והבינה שאם היא תמשיך להקריא כולם יבינו ויידעו על הקללה. היא ברחה החוצה והתיישבה מתנשמת ומתנשפת. השעור הסתיים והצילצול נשמע 'אוי לא' חשבה קאיה ותחושת פחד עברה בגופה, כולם יצאו והסתכלו עליה בצורה מוזרה. לולו באה אליה וזרקה לכיוונה פיסת נייר מכווצצת "הנה שעורי הבית שלך". קאיה קמה לקחה את פיסת הנייר ומיהרה לשעור הבא.
כשחזרה הביתה היא הוציאה את הנייר מכיסה "מה קרה?" שאלה אותה אודרי "כלום" ענתה בפשטות" "איך היה בבית הספר ?" "בסדר " שיקרה קאיה. ארוחת הערב מוכנה" אמרה אודרי " אני לא רעבה" סירבה קאיה.
בלילה ישנה שינה ללא חולמות , בבוקר היא קמה והלכה לבית הספר בהיסוס וחרדה
"קאיה " שאלה מריה "למה איחרת ?" כל הכיתה פרצה בצחוק וקאיה התיישבה ואפשר היה לראות שהיא הסמיקה. "זה מספיק" צרחה מריה" היום עבר לאט במעין התמשכות מייגעת. השעור האחרון היה שעור ספרות 'איזה כיף' חשבה קאיה וגילגלה עינים בציניות. השעור עבר בסדר, עד ש..
"קאיה" פנתה אליה מריה "בגלל שבשעור שעבר הלכת .. היום תמשיכי ?" היא שאלה שאלה רטורית. קאיה כתבה משהו מהר על פתק והכניסה אותו לעמוד שקראה אתמול. מריה ביקשה ממנה צאת איה יחד מהכיתה לדבר. הן יצאו . בינתיים לולו החליפה בין הפתקים כי חשבה שיהיה מצחיק אם קאיה תקריא משפט מוזר וכולם יחשבו שהיא פריקית. מה שקאיה כתבה בהתחלה היה
"כולם שכחו מזה והניחו לקאיה ", היא ידעה שהמשפט יתגשם בזכות הקללה.
מריה וקאיה חזרו לכיתה, וקאיה פתחה את הספר בבטחון. היא החלה לקרוא וכבר ברגע הראשון היא הבינה שיש משהו לא בסדר במשפט, אבל היא ידעה שאם היא תפסיק לקרוא עכשיו כל הכיתה תצחק עליה עד סוף י"ב. היא המשיכה לקרוא את המשפט, אבל כל המילים שהיא שמעה שיוצאות לה מהפה היו מעורפלות ולא ברורות. כל התקרה מעליה התפרקה ונפלה. היא לרגע עצרה מעל קאיה בהבהוב כחול בוהק ואז התרסקה גם עליה.
כשסוף סוף קאיה הגיע הביתה אחרי ריצה ממושכת של 30 דקות, היא התיישבה והחלה להרהר מה יקרה מחר. " מה קרה ?" שאלה אודרי למרות שידעה את התשובה . קאיה לא ענתה , אבל הבעת פניה אמרה הכל . "נפגעת ?" שאלה אודרי "אני לא יודעת" היא ענתה. אודרי טיפלה בה ואמרה לה "מחר אין סיכוי שאת הולכת לבית הספר" "טוב" ענתה קאיה ביבשושיות.
בבוקר למחרת, בתחושת הקלה ענקית, לאחר שנזכרה במה שאמרה אודרי אתמול, ניגשה אל השולחן, וזללה את הטוסט שלה.
"איזה תיאבון " אמרה אודרי, "את נראית שאת מרגישה יותר טוב " "אולי בכל זאת תלכי היום"
קאיה מיד השתעלה שיעול מזויף כדי שאודרי תתן לה להישאר. "אני מכירה אותך יותר טוב ממך, אני יודעת מתי את מזייפת ומתי זה אמיתי…" אמרה אודרי בצחקוק
כשהגיע לכיתה, לשמחתה, לא היה שם אף אחד. כשהתיישבה הרגישה שהראש שלה נהיה כבד, 'זה בטח בגלל תופעות הלואי של התרופה', מילמלה לעצמה כדי להרגע. תוך שתי דקות היא נרדמה. בחלום שלה היא ראתה את אמא שלה והרגישה דחף מוזר לרוץ ולחבק אותה. אבל ברגע שנגעה בה היא התפוגגה באויר ואיכשהו הגיעה לצד השני. "קחי" אמרה אודרי והניחה עט מקושט בעדינות על כף ידה של קאיה, "זה ישמור עלייך."
"מה?!" שאלה קאיה שהמחשבות שלה היו עוד תקועות בעובדה שאמא שלה התפוגגה באויר לפני רגע,

"מי יודע מתי ניפגש בפעם הבאה…"
מיד אחרי זה קאיה התעוררה.
"איפה אני?!" שאלה קאיה בדאגה, אבל לא קיבלה תשובה.
כשסופסוף הצליחה למשש משהו בחשכה המוחלטת, האורות פתאום נדלקו והיא הבינה שהיא החזיקה תמונה שרופה קלות בקצה.
התמונה היתה מלפני 7 שנים, של קאיה ואודרי ביחד.

"איפה אמא שלי?!" היא שאלה,
"קודם כל תרגעי" היא שמעה קול מסתורי של גבר מדבר,
"מה עשית לה?" היא התחילה להילחץ.
"אנחנו?"
"מה עשיתם לה?!"
"תרגעי." הוא אמר.
קאיה הרגישה דקירה זעירה באזור הזרוע שלה ומיד נרדמה…

בחלום שלה היא היתה עש.
קטנטן, עדין, ויפהפה.
היא חלמה שהיא לא שולטת בכנפיים שלה והן נושאות אותה אל עבר הים הירוק-כחול.
היא נחה על פני הגלים.
היא הרגישה את הקרירות הנעימה של הים מתחת לכנפיה
לפתע ציפור לבנה מבריקה מושכת אותה אל עבר השמים אבל לשווא,
דג שחור משך אותה למטה אל קרקעית הים. היא נאבקה והרגישה שנגמר לה האויר ו…

היא התעוררה בחדר קטן שכולו חושך ונזכרה מה קרה מקודם
היא לא היתה בטוחה כמה זמן עבר כשישנה,
שעה, יום, חודש… אולי אפילו שנה.
"לא שיחקנו כבר את המשחק של החושך הזה?" התחכמה קאיה, אבל זה נראה כאילו האיש ההוא התייחס למילותיה של קאיה כי הוא הדליק את האור. היה מולה ספר.
היא חיכתה להוראותיו כי לא ידעה מה לעשות.
ככה עברו 30 דקות.
"מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" היא שאלה למרות שהיא כבר ידעה את זה,
"את עיוורת?!" הוא צרח, "תקראי את זה כבר!"
"אתה לא יודע לקרוא?" שאלה קאיה בתקווה שהוא לא יודע על הקללה,
"שתקי" הוא צעק "אני יודע ה-כ-ל" היא נזכרה בעט שאמא שלה הביאה לה וסגרה את כיס המעיל שלה. "ולמה נראה לך שאני אקרא את זה?"היא שאלה,
מיד נפתח וילון שהסתיר חדר נוסף עשוי מזכוכית, ובתוך החדר היתה
אודרי. "תנו לה ללכת!" צעקה קאיה "היא לא עשתה לכם כלום!" היא הסתכלה אל עבר אודרי וראתה אותה מסמנת לה עם הראש:'לא' "לא עשתה לנו כלום?" הוא גיחך "את ממש לא יודעת כלום,"
"בכל מקרה, תתחילי" הוא הפציר בה "נו?" הוא שאל "משהו עוצר אותך? בואי נעשה עסקה,
את תקראי את זה ואני אשחרר את אמא שלך אחרי זה" הוא הציע "לא אחרי זה, מיד כשאני מקריאה" "טוב"הוא ויתר, "ורגע," אמרה קאיה "איך אני אדע שאתה לא משקר לי?"
"אני תמיד עומד במילה שלי" הוא אמר, קאיה לא לגמרי בטחה בו, אבל היא שמעה צרחה, ופחדה מכדי לענות לו. היא ראתה אותם מתחילים לשחרר את אודרי וזה עודד אותה מעט,
'זה לא יכול להיות כלכך גרוע' היא מלמלה לעצמה, אבל היא בכל זאת קראה בלב קצת לפני זה, "אני לא קוראת את זה!" היא צעקה והאנשים שלו מיד קשרו את אמא שלה בחזרה.
היא ראתה את אמא שלה והתחרטה על זה שהיא צעקה את זה בקול רם… "למה לא?" הוא שאל בצחקוק וכנראה סימן משהו לאנשים בחדר השני, כי הם הוציאו מזוודה כסופה מתוך מגירה נסתרת בקיר. בתוך המזוודה היתה חרב כסופה עם חריטה דקיקה על הקצה. הם הצמידו את החרב לגרונה של אודרי והיא צרחה "אל תסכימי לקרוא את זה,קאיה! לא משנה מה!" "אמא!"היא צעקה, "טוב!"
"אני אקרא את זה, רק תשחררו אותה!" "מצויין" אמר האיש "תתחילי לקרוא ונשחרר אותה"
היא התחילה לקרוא בבכי מין שיר קצר על 'קרברוס' 'והאדס.'
אחרי שסיימה לקרוא נזכרה שהיא למדה עליהם בבית הספר,
קרברוס היה 'השומר' של השאול, כלב ציד עם שלושה ראשים וזנב נחש,
והאדס, שהיה הבעלים של קרברוס.
"עכשיו תשחררו אותה!" היא צעקה אל האיש, למרות שמההתחלה לא יכלה לראות אותו, אבל היא יכלה לשמוע אותו,וכנראה שהוא יכל לשמוע אותה גם;
אבל,בכל מקרה,כנראה ששחררו אותה כבר באמצע השיר על קרברוס.

ואז המקום כולו התפוצץ.

קאיה רצה וברחה החוצה ברגע שהבחינה שהפיצוץ שבר את אחת הפינות בחדר הסגור שבו היתה במשך היומיים האחרונים. היא רצה כדי לראות מה עשה את הפיצוץ, אבל לצערה זה היה לא אחר מאשר קרברוס. "קרברוס!" היא שמעה צעקה מגיעה מימינה, "זה אני!," הוא צעק, היא זיהתה מהקול שלו בלבד שזה היה לא אחר מאשר האיש שכלא אותה, "האיש ששחרר אותך מהכלא הכתוב הזה!"
הוא צעק, קאיה יכלה לשמוע אותו בבירור, אבל לא יכלה לראות אותו בגלל העשן שנוצר בפיצוץ.
טוב, זה לא היה לזמן ארוך כלכך כי קרברוס הרים את האיש באויר, וקאיה מיד הבחינה בפנים מוכרות; 'מריה!' היא חשבה, 'רגע, מריה?!' היצור בלע אותה כאילו היא היתה גרעין חמנייה זעיר.
'טוב, זה מסביר הרבה.. למשל את השפם שלה..' "אהה!!!" היא שמעה קול עדין מוכר מכיוון הבית שלה, "אה" והצרחה נקטעה. "אמא!" היא צרחה תוך כדי ריצה ממושכת לכיוון הבניין הכי גבוה שבמרכז העיר שלה.
היא טיפסה לראשו של הבניין תוך תשומת לב שהעט שלה לא ייפול; כשהגיעה לראש הבניין היא צעקה אל עבר קרברוס, שהיה מספיק גבוה כדי להיראת מבעד לעשן,"קרברוס!" היא משכה את תשומת ליבו ורשמה על היד שלה עם העט שאמא שלה נתנה לה כהגנה לפני שלושה ימים. 'נו, קדימה,'היא חשבה "תסתכל לי בעיניים!" היא צעקה אליו והיצור התקרב אליה כלכך, עד שיכלה לשמוע את פעימות הלב שלו.

"קרברוס הניח את אודרי על ראש הגג ולאחר זאת התפורר לרסיסי זכוכית קטנטנים."
זה אומם היה משפט קצר אבל הוא היה מאוד קשה בגלל הקללה. מיד כשסיימה להקריא קרברוס הקיא את אודרי אל הגג, והכל נראה כאילו העניינים מתנהלים בשליתטה של קאיה, עד שהוא תפת בה, והרים אותה לאויר בכפותיו הגדולות שניה לפני שהתפורר.

סוף הספר הראשון