אין סוף לנפילה.

אני מרגישה חסרת אונים, ליבי מאיים לפרוץ החוצה מהכלוב שבתוכי, והשער משקשק.
אני נשכבת על הרצפה, כמעט לא שמה לב שכל מה שנשאר מביתי היא אכן הרצפה שעליה ראשי מונח, תלתלים תלתלים מכוסי אבק.
הדמיונות מתעתעים בראשי, ומוחי עובד שעות נוספות כשהוא מנסה לבדות אותם.
אני חולמת בהקיץ על כלבלב קטן, יום שמש ועלי שלכת מתחתי במקום רצפה, אני מהלכת ביער בעוד הוא מקפץ לצידי, עיניו פעורות ואוזניו זקופות בגאווה.
אני נעצרת באחת אל מול צוק שנגלה לעיני, אבל אני לא מפחדת.
אני יושבת על קצהו ומנדנדת את רגלי היחפות, לפתע אני שומעת יבבות שנפלטות מפי הכלבלב, אך אינני נסוגה מהצוק, אני רק מושיטה יד בטוחה ללטפו, ונתקלת בזנב ארוך ממה שזכרתי.
אני מפנה את ראשי לעברו ומגלה שידי הלבנה אוחזת בחתול כתמתם, אני מצחקקת ומושכת אותו אלי, מושיבה אותו על קצה התהום- על ירכי.
הוא מגרגר כשאני מלטפת אותו באהבה אין קץ, ואז הוא מתחיל להשתנות.
הוא נמתח, מתמלא בשר, מפתח רעמה.
הוא נהיה כבד, נשרך עד מעבר לברכי, מיטלטל מעל המים שלמטה.
זנבו מלטף אותי, אך פיו של מה שנראה כמו אריה נושף לעומתי אוויר חם ומאיים.
אני צורחת. צרחה עמוקה, מהדהדת.
כי החתול המגודל מתחיל להחליק למטה, יוצר קרעים בשמלתי הצהובה, דם זולג.

הוא נופל, ואני אחריו.
אין סוף לנפילה.
עכשיו אני מפחדת.