אין שם בינתיים – פרק ראשון

"אל. "
"אני חייבת. "
"את לא. נו, לילי! "
"מייק, תסתום כבר. אתה לא מבין שאני חייבת? הוא ייקח את טורי, ואני לא אתן לזה לקרות! "
'אז רגע'. אני חושבת להגיד לו משהו שרציתי להגיד לו לפני חצי שנה, ואנחנו כבר ב-16 וגדולים.
"אז רגע. " הוא אומר לי. מתחרט כל כך על כל הדברים שעשה לי כשהיה מקובל, שזרק לי אשפה לארונית ושעשה עוד כל כך הרבה דברים מגעילים, שאף בת לא הייתה סולחת לו על זה. אבל אני לא כל בת.
"אני… "
"אתה מה? "
כאילו שאני לא יודעת מה הוא הולך לומר. המכונית צפצפה עוד פעם, בתוכה נהג מונית אנונימי ולא סבלני.
"אני מחבב אותך. מאוד. "
במובן של אוהב?
"נחמד. גם אני. מה עכשיו? "
"את צריכה ללכת, לא? "
כן. אבל אני ממש רוצה להישאר.
"נכון. אין סיכוי שאני מפספסת את המלגה המיוחדת שלי. "
שדרך אגב, הייתה צריכה לעלות עשרים אלף דרקים, אבל למזלי עשו לי הנחה. כי המקום שממנו אני באה הוא לא כך… וואו. אתם מבינים למה אני מתכוונת? כאילו, אין לי את הכסף למלגה, כי אבא שלי לא עובד ורק אמא שלי עובד. החבר הכי טוב שלי, מייק בנסון, התאהב בי בשנה האחרונה של התיכון, השנה הכי טובה בחיים שלי וגם הכי גרועה. אתם יודעים,,, תיכון.
"אז מה? "
ודרך אגב, טורי היא אחותי הקטנה. שכולם רוצים להרוג, כי היא קצת… טוב, היא נכה מלידה. וכל העיר וראש העיר רוצים לזרוק אותה לכלבים כי אין לה מה להועיל בעולם. היא עם כיסא גלגלים, והיא באמת לא יכולה לעשות כלום כמעט, אבל היא טובה במשהו אחד. ממש כישרון. בנייה. היא טובה בלבנות דברים, כמו בית עץ גדול. אבל בזה היא צריכה עזרה ממישהו. אני עדיין לא מבינה למה רוצים להרוג מישהי כמו טורי, היא ממש מתוקה ונחמדה, היא יכולה לעשות דברים אחרים חוץ מלצוד או להיות מתכנתת מחשבים או משהו שהיא צריכה להגיע אליו.
"אז? " שאלתי במבוכה.
"את חייבת ללכת. "
"נכון, אני באמת חייבת. "
אם אני לא אקח את המלגה לציד, זאת שעלתה כל כך הרבה כסף, אז יהרגו את טורי, אני באמת לא יודעת למה. אבל ככה המנהל אמר לי.
"אני לא… "
זה החלק המביך. המונית מצפצפת עוד פעם ואני חוטפת שבץ מבוכתי עוד רגע מהמבוכה הנוראה ששוררת באוויר.
"ביי. "