אין שם בינתיים – פרק שני: רגש או כחש?
אני עדיין עומדת מול מייק. לא מקשיבה לנהג המונית הממש לא סבלני, שמצפצף כל רגע. לא מקשיבה למצפון שלי, שצועק לי 'אל תתקרבי אליו, הוא החבר הכי טוב שלך, אל תהרסי את זה! אל תקשרי את כל הסיפור ההזוי הזה אליו! את לא רוצה שימות, נכון? תעזבי אותו ולכי למונית! '
בעוד שהלב שלי צעק יותר חזק 'נשקי אותו כבר, למה את מחכה? הוא נראה כאילו מחכה לך שנים! אתם סתם עומדים ככה! מה יש לך להפסיד? פגישה אחרונה! '
אני מבולבלת לגמרי. זה מטריף לי את המוח. חוכמה – מצפון. רגש – לב. למה אני אקשיב? מי שולט בי, מוח או רגש?
הוא עדיין עומד מולי, מסמיק ומובך. ממש שובר שיאים. אני לא יכולה יותר.
התיק נשמט מידי, ואני ממהרת לנשק אותו.
נשיקה ארוכה… נראה לי, וגם הראשונה שלי. אנחנו מתנשקים כבר שלושים שניות, ואני חייבת להתנתק ממנו.
אבל אני ממש לא רוצה לעזוב. הוא לא יוכל לבקר אותי, זה יהרוס את חיי. הוא אהבת חיי, כמה קלישאתי זה נשמע?
אני מניחה שהמון. ממש קלישאתי. אבל זה נכון. חיכיתי לו כל חיי, עכשיו אני מבינה. 16 שנים זה הרבה מאוד זמן.
"אני חייבת ללכת! " נמלט משפט קשוח אולם עצוב מפי, אני אוחזת בתיק שנית, נושקת למייק בלחיו השמאלית ורצה למונית הארורה מהר ככל יכולתי.
מעניין אילו הרפתקאות מרתקות יקרו לי באקדמיה לציד.
תגובות (0)