אינסומניה – פרק 2

הייתי משוכנע לגמרי שזאת הקומה השנייה ואכן כאשר פתחתי את הדלת גיליתי את שלטים המכוונים למשחקייה.
הלכנו לשם לאט ובשקט. לוק הפתיע אותי, הייתי בטוח שהוא ייצרח או משהו כזה אבל הוא היה שקט כמו שרציתי וציפיתי שהוא יהיה.
נכנסנו לאט. החדר של המשחקייה היה פתוח. היה שם אור חלוש בפנים.
פתחנו את הדלת לאט מאוד.
שתי המדריכות ישנו על הרצפה והדלת הצהובה ההיא הייתה פתוחה לרווחה.
הלכתי קדימה ופתאום קלטתי שלוק לא מאחוריי. הוא הלך לשחק עם המכוניות.
סימנתי לו לבוא איתי אז הוא הרים איתו מכונית ולקח איתו.
היה שקט מוחלט שם. דרך הדלת הצהובה יכולתי לראות מסדרון שנראה עתיק מאוד.
התכוונתי לעבור דרכה אבל אז בדיוק לוק עשה את הרעש שידעתי שמתישהו יקרה.
הוא דרך על איזה צעצוע ושמעתי קול קררררראח.
שתי המדריכות פערו עיניים בתיאום. היום לשתיהן היו עיניים חומות אבל משום מה לשתיהן היו עכשיו עיניים אדומות זורחות באור חזק כל כך שהיה כמעט מסמא. העיניים כאילו שיגרו אור שאפילו יכולתי לראות על התקרה. הן כמו שוב פעם בתיאום. כרגע המוח שלי כבר אמר לי שכנראה ששתיהן רובוטיות או משהו אבל למה לעזאזל שבבית מלון, במשחקייה לילדים תמימים יהיו זוג רובוטיות עם דלת מסתורית צהובה?.
זוג המדריכות הרובוטיות קמו על הרגליים שלהן.
"ג'יי ולוק, כמה נעים לפגוש אתכם עכשיו" הן אמרו באנגלית. זה היה ברור עכשיו שהן רובוטיות כי המתרגם היה מכונה כיוון שהן אמרו "J, Luke, nice now meet you".
"ג'יי, אני מפחד" אמר לי לוק.
"תפחד לא!" אמרה המדריכה "לא תרגיש בקרוב כלום".
אפילו שלוק לפעמים מעצבן אותי לא יכולתי לתת להם לאיים עליו.
אחת מהן התחילה ללכת לכיוונו של לוק.
אני חסמתי אותה ובעטתי לה במפרקת. שמעתי צליל קלוווננגגג חזק מאוד שמראה שפגעתי בברזל מוצק.
"חוצפן" התלוננה המדריכה.
העיניים שלה זרחו באור חזק יותר.
האור הזה פגע היישר בלוק במצח. כנראה שזה כאב כי לוק התחיל לילל בקול חזק מאוד.
דחפתי אותו משם כדי שזה יפסיק להכאיב לו. הוא בכה חזק מאוד וכבר לא יכולתי לסבול את זה. לא בגלל שזה הציק לי. זה כאב לי בלב. הוא בכל זאת האח הקטן והחמוד שלי, אפילו שהוא עולה לי על העצבים רוב הזמן ובכלל, הוא רק בן שש.
"הגיע הזמן" אמרה המדריכה.
שתי המדריכות עמדו להגיע.
היו לי שלוש אפשרויות.
1. להילחם נגדן.
2. לברוח דרך הדלת חזרה לחדר.
3. לברוח דרך הדלת הצהובה.
ולא היה לי מושג מה לעשות.