אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 3

כמה מילים על גמדים:
גמדים הינם עם חם מזג אך נעים הליכות. הם מקפידים מאוד על הנימוסים שלהם ונפגעים קשות כשלא מתייחסים עליהם באותו מטבע.
הם מאוד. אבל מאוד אוהבים לגבי שערם ובעיקר זקנם.
בדרך כלל זקנם בצבע חום עד שחור. ועינייהם כהות.
יש רק מספר גמדים אחדים שעינייהם בצבע בהיר ואלה גמדים נדירים מזן גמדי היערות.
יש שלושה סוגי גמדים: גמדי הרים, גמדי ביצות, וגמדי יער.
כל הגמדים עוסקים במלאכה.
גמדי ההרים והביצות עוסקים בכלי נשק וכלים טכנולוגים למינהם, וגמדי היערות עוסקים יותר באומנות ובכלי נוי.
גמדי היערות בניגוד לגמדים האחרים עוסקים גם בפיתוח ושכלול הידע שלהם, הם גמדים מושכלים שאוהבים לרדוף אחרי הידע.

הגמד שאותו פגשנו בלילה השתייך לזן גמדי היערות, צבע שערו היה חום-ערמוני וכן זקנו ועייניו היו בצבע ירוק בהיר.
אומנם היה קשה לראות את צבע העיניים בחושך. אבל העיניים שלו בהקו בטירוף בחשיכה כשהוא לחש לנו לברוח.

בכל מקרה אנחנו עדיין לא שמענו לעצתו וחיכינו שהוא יתעורר ובבוקר יתברר הכול
רק כשהבוקר עלה הכל היה רק יותר מוזר ולא ברור, קודם כל הציפורים.
הציפורים נראו מאוד מוזר, הם היו נראות כאליו נלקחו ישר מתוך ציור של ספר ילדים, והם עפו נורא מוזר, וגם לא ציצו אפילו פעם אחת.
אחת הציפורים שנראתה הכי משוגעת ומוזרה עפה אחורה בזמן שהיא שרה, כן שרה, הציפור לא ציצה אלא שרה, שיר ערש.

התעלמתי מהם, למרות שזה היה מאוד קשה. היו לי דברים יותר חשובים לעשות,
אני וליאון שנשארנו ערים במשך כל הלילה טיפלנו בגמד המוזר עד שהבוקר עלה. זאת אומרת, אני טיפלתי בו בזמן שליאון עוד פעם נכנס למים. אחרי שגם לילי התעוררה אכלנו ארוחת בוקר והתחלנו להתארגן. היו מה שהיו כוונותיו של הגמד לפני שהוא התעלף זה הדאיג אותי. חשבתי שאולי אם נלך לחללית ושם נטפל בגמד אז יהיה אולי יהיה פחות מסוכן. וגם נוכל להמריא מתי שנרצה.
אבל כרגיל הייתה בעיה, לא זכרתי מה היה הכיוון לחללית.
החלטתי שבכל זאת נלך, מקסימום לא נמצא את החללית כרגע, אבל לעבור מקום נשמע הרבה יותר טוב. אז פשוט הלכנו לשום מקום. לקראת צהריים הגענו לחורשה ירוקה שהעצים בה צמחו לגובהה רב ביותר וחלקם נצצו בצבעים עזים משום מה.
שם החלטתי שנשב לנוח.
אכלנו קצת ושפכנו על הגמדון ממעט המים שהיו לנו וחכינו לתוצאות. אך הם לא הגיעו…

אני העייף במיוחד התיישבתי ליד ליאון שעשה זר פרחים. רגע, פרחים? לא היו באזור שום פרחים, מאיפה הוא שוזר פרחים? הסתכלתי בריכוז וראיתי את ליאון קוטף פרחים משום מקום ושוזר בתוך הזר תוך כדי שהוא מפזם נעימה עליזה.

'משהו לא טוב עם המקום הזה,' חשבתי לעצמי. 'חייבים ללכת מכאן, "לילי! לילי, בואי צריך ללכת!" קראתי ללילי, וקמתי לבדוק מה שלום הגמד, חיכיתי לתשובה מצד לילי אבל לא שמעתי אחת כזאת, "לילי!!!!" התחלתי להילחץ, איפה היא? לאן היא כבר יכולה לזחול לה? "לילי! לילי!" קראתי בפאניקה אבל היא לא ענתה. עזבתי את הגמד והלכתי לעבר ליאון שלא התרגש מהעניין והמשיך להכין לו את זר הפרחים. "ליאון ראית את לילי"? שאלתי כמה שיותר בשלווה. ליאון הרים עלי מבט הפסיק לרגע את מלאכתו "אה. כן, היא הייתה שם." הוא הצביע לעבר ערימה של גלידות ודובנים(?)
"ואיפה היא עכשיו אתה יודע?" שאלתי אותו מנסה בכול כוחי לשמור על לא להיכנס לפאניקה.
"כן," הוא השיב בשאת נפש, "איזה מישהו בא ולקח אותה." אמר וחזר לעבודתו. "מה?!?!?!?!?!" התפלצתי. "מה זאת אומרת בא ולקח אותה?!!?! לא ניסית לעצור אותו?????" הלך הרצון הטוב לא להיכנס לפאניקה.
"לא," הוא ענה בשלווה. "הוא נראה שהוא מאוד רוצה אותה."

יופי זה מה שחסר לי עכשיו, חשבתי לעצמי בזעם. אני תקוע באי מוזר עם מלאך מוות משוגע, וגמד מעולף שאמר לנו לברוח מפה. אבל לא, אנחנו לא יכולים לברוח כי אנחנו לא יודעים איפה הספינה. ועכשיו איזה מישהו לקח את הילדה הקטנה עם האנרגיה הכי חזקה בעולם, שאני הייתי אמור לשמור!

התיישבתי בייאוש. מה אני עושה עכשיו? נכשלתי במשימה שלי.
לפתע הרגשתי טפיחה קלה בגב.
"שלום אדוני, ניגש אלי הגמדון שהתעורר כנראה. שמי הוא מוריפפוסטוק. אך אתה יכול לקרוא לי מורי. אני מודה לך מאוד על הטיפול בי. אני מקווה שהוא אינו היווה כטרחה גדולה מידי, ואם כן, אנא קבל את התנצלותי מעומק הלב."
בהיתי בו.
אוקי גמד לא מעולף. ליאון עדיין לא שם לב לכל מה שקורא לידו, הוא המשיך להיהנות לו מהזר פרחים שלו.
"אממ.. אוקי. אני סאם נעים להכיר אותך מורי, תגיד על איזה כוכב אנחנו?" שאלתי אותו, שוכח בעליל את העובדה שהייתי צריך לענות תשובה קצת יותר ארוכה ומלאת נימוסים.

עווית של כעס עלתה בפניו של הגמד אך כעבור שנייה התחלפה בחזרה לפנים רציניות "אתם לא יודעים?" הוא שאל בפליאה. נענעתי את ראשי בשלילה.
"אתם בכוכב שבו כל החלומות מתגשמים" הוא אמר את זה בקול של אדם שיודע שהוא הולך למות אך לא הבנתי למה מה כבר רע במקום שהמשאלות שלך יתגשמו?
הוא כנראה קלט שאני לא מבין את מה שהוא אמר.
"זה לא מה שאתה חושב. הכוונה היא לא למשאלות שלך, אלא לחלומות שלך. החלומות שאתה חולם בלילה. מהסיוטים הכי גרועים לחלומות הכי מתוקים. הכל מתגשם. חייבים לצאת מפה".
לא ידעתי בדיוק איך להגיב.
"רגע," הבנתי, "משם הוא," הצבעתי על ליאון, "מביא את הפרחים האלו? מהחלומות שלו?" מורי הנהן, "וזה מה שרדף אחריך אתמול בלילה? החלום שלך?"
מורי הנהן שוב, "אכן, לצערי הרב חלומותיי רודפים אחרי כבר במשך זמן ממושך, אינני זוכר כבר כמה בדיוק." הוא אישר.
אז כל מה שאנחנו צריכים זה לא לישון עד שנימצא את הספינה שלנו. חשבתי לעצמי.
מורי כאילו קרא את המחשבות שלי.
"זה לא כזה פשוט להישאר ערים, וחוץ מזה לאט לאט החלומות שכבר חלמתם לפני זה מתגשמים."
"אוקי", קמתי. אז אנחנו נשתדל למצוא את הספינה שלנו מהר".
הלכתי להציג את מורי בפני ליאון. שרק הרים אליו מבט, שם על ראשו את הזר פרחים שהכין. והתחיל להכין אחד חדש הפעם עם פרחים שחורים.
"טוב…… " מורי אמר בבלבול.
"קרא לו משהו לאחרונה. הוא לא היה ככה תמיד". התנצלתי.
"בוא נתחיל בתוכנית להציל את לילי ולהסתלק מכאן."
" רגע" מורי אמר. " מי זאת לילי? למה צריך להציל אותה? מה קרה לה?"
" לילי היא ילדה כבת שנה וחצי שהייתה באחריותי, והיא נחטפה ממש לפני שהתעוררת. לפי מה שאמרת אני חושב שהחלום שלה לקח אותה" הסברתי לו.
" טוב, אז נצטרך באמת לעשות תוכנית טובה. אין לנו הרבה זמן."
"אוקי.. אוקי… אז חלומות של ילדים קטנים, הם בטח פשוטים, קטנים ולא מסובכים נכון?" שאלתי בזמן שאני הולך הלוך ושוב.
"האמת שדווקא של ילדים הכי מסוכנים." מרי השיב. "ילדים מפחדים כמעט מהכול, והם לא יכולים להבין מה יכול להיות אמתי ומה לא. הם תמימים, עם חלומות יצירתיים עם והרבה דמיון" כן, גמדי יערות אכן גמדים מושכלים.
"אז אנחנו בבעיה רצינית." אמרתי בייאוש. "לא כל כך…" מורי אמר. "תחשוב, ממה ללילי תפחד הכי? ותזכור בגלל שהיא רק בת שנה אז אין לה זיכרון לטווח ארוך. אז זה משהו שקרא לאחרונה."
"המפטונים" אמרתי מיד.
מורי החוויר.
"הם יכולים להיות מאוד מסוכנים ליאון הוא התוצאה של פגישה לא ידידותית איתם. " הצבעתי עליו. הזר הפרחים הגמור החדש שהוא עשה היה מונח על ראשו בזמן שהוא רקד לו בלט.
"הם מהפנטים". הסברתי לו.
"אני יודע.
"אתה מכיר אותם?" שאלתי אותו בפליאה.
"הו. כן. אני מכיר אותם. הם הרסו לי את החיים. רק משוגע יעז להתמודד איתם."
העפתי מבט בליאון ואמרתי: " אז מזל שיש לנו אחד כזה…"