אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 8

בחיי, אני מת על הטייס האוטומטי, זה למה שבניתי אותו. אבל באמת, אני הייתי באמצע לישון. הוא לא היה יכול נניח לסחוף אותנו לתוך חור שחור שעה מאוחר יותר?

לבנתיים עד שנתרסק אני חישבתי את סיכויי ההצלה שלנו. אני לא יכול למות (תחשבו על זה איך הורגים את המוות?). סאם יכול, הגמד יכול, לילי יכולה, אבל הבחור החדש החוצפן הזה ( אני מת עליו!) אני לא יודע אליו אפילו מאיזה זן הוא.
הוא לא נראה לחוץ מידי,
והגמד, טוב הגמד ישן, עדיין… הוא כנראה נורא עייף.

לילי צרחה בקול. אומללה שכמותה. רצתי אליה חיבקתי אותה וניסיתי להרגיעה. היא אחזה בי חזק,
הבחור החדש רץ לעבר חדר הבקרה, מוזר שאף מאיתנו לא חשב על זה לפניו.
אחרי כמה דקות שהוא התעסק עם הכפתורים הוא הצליח לישר את הספינה.
"חברה'" אמר הבחור החדש. "כדי לכם לראות את זה."
"תזכיר לי איך קוראים לו." שאלתי בלחש את סאם. סאם הסתכל עלי במבט של-'אני לא מאמין אליך', "מרכוס. תנסה לזכור את זה הפעם." הוא אמר.
"מה יש מרכוס?"
הלכנו לחדר הבקרה, והמראה שנתגלה לפנינו מבעד לחלון היה מפתיע.
אני לא בדיוק יודע למה ציפינו. אבל לזה… אני לפחות לא ציפיתי.
ראינו… רחוב. פשוט רחוב. הוא היה ענק, רחב מאוד, עם בניינים שוברי שחקים נורא משוכללים בשני צדדיו. הייתי אומר, מידי משוכללים. למעשה, הבניין הקרוב עלינו היה נראה כמו שילוב של חללית משנת 3054 לפחות ושרידי מגדל דוד.
על הכביש הרחב לא נראו מכוניות. המון אנשים פשוט טיילו בו בנחת, ונראה לי שראית כמה עצים משוטטים מעל ראשם בתוך כדים. אבל משהו בכביש הזה נראה לי מאוד מוזר, גם אם לצאת מנקודת הנחה שהנוף הזה הוא שיגרתי לחלוטין. אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק.
"אז… איפה נראה לכם שאנחנו?" מרכוס הסתובב אלינו.
"אנחנו בתוך חור שחור, לא?" שאל סאם בטימטום.
מרכוס ואני גלגלנו עיניים. " זה אנחנו יודעים. השאלה היא מלאכונצ'יק, מה זה!" הוא הצביע על החלון.
כבר אמרתי שאני מת על הבחור? זאת אומרת, על מרכוס?
"מה דעתכם על לצאת החוצה ולבדוק את העניין?" שאלתי לפני שיתפתח פה מריבה בין מרכוס וסאם.
"אני לא רוצה לצאת, נמאסו עלי ההרפתקאות ליום אחד. אני רוצה לישון."
אופייני לסאם להגיד את זה. " תראה, בוא נעשה ככה." ניסיתי לשכנע אותו. "אתה תישאר כאן ביחד עם הגמד ולילי ותשמור על הספינה. תוך כדי שינה. ואני ומרכוס," שמתי את ידי סביב צווארו של מרכוס," נצא ונרחרח את הסביבה. מה אתה אומר?"
ניכר בפניו של סאם שהוא מתלבט. אני לקחתי את זה בתור כן. "אז זזנו?" פנה אלי מרכוס.
"אכן כן." עניתי לו והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה כשעוד ידי מונחת עדיין על כתפיו.

יצאנו החוצה ועשינו צעד לעבר הכביש, ו…הפעולה הזאת היתה בעייתית טיפה.
לא היה כביש.
כלומר, היו בניינים בצדדים. היו עצים בצדדים. אבל באמצע היה תהום שחור במקום ה… טוב, נקרא לזה כביש. לא היה רשה להבין מה היה לי מוזר.
אנשים שעשו צעד על הכביש פשוט נעלמו.
היו כאלה שהופיעו במקומם, אבל לפעמים ההופעה קצת השתבשה, והם מצאו את עצמם נוחתים על עצים, בניינים והולכי רגל מטיילים, אבל זה כנראה לא הפריע לאף אחד.
אבל זה לא היה הכי מוזר. השיא בא כשהגענו לסופו של הרחוב. רצינו להמשיך בטיול, אבל הרחוב נגמר. כמשמעות המילה. היה רק חלל ריק וכוכבים נוצצים, ורחוב מרחף באמצע שום מקום.
אחרי שיטוט במקום במשך כשעה, שאני ומרכוס עשינו חיים, וראינו מראות יפים במיוחד ואנשים מרתקים להפליא.
היו לי כמה חששות לגבי איפה אנחנו.
אף אחד מהאנשים שפה לא ידע על איזה כוכב אנחנו בדיוק. ואני לא הייתי בטוח שאנחנו בכלל על כוכב.
היו כל מיני דברים מוזרים אני למשל די בטוח ששמעתי צעקה מאחורינו "מקולל!"
אבל יש מצב שזה היה רק בראש שלי כי מרכוס לא נראה מופתע או ששמע משהו בכלל, הוא הלך קדימה עם ידיים בכיסי מיכנסיו מסתכל לשמים.
אני נעצרתי לפתע בוהה באדם שעמד והסתכל עלי הוא נראה לי מוכר, כאילו פגשתי אותו כבר. אבל לא הצלחתי להיזכר.
"יש פה הרבה אנשים שנראים לי ממש מוכרים." אמרת לפתע למרכוס.
"אתה מתכוון שהיית כאן כבר בעבר?" הוא שאל, מסתכל על האנשים לבדוק אם הוא מכיר גם מישהו.
"לא…. אם הייתי בתוך חור שחור הייתי זוכר את זה. אני מתכוון לאנשים, האנשים נורא מוכרים לי…."
"מוזר." מרכוס קבע.
לפתע מבטו של מרכוס השתנה, הוא נראה מופתע ומבולבל. עקבתי אחרי מבטו אשר ננעץ על ילדה אשר נופפה לנו לשלום. או יותר נכון למרכוס.
מרכוס התחוור הוא עמד דומם חיוור כסיד בוהה בילדה שרצה אליו בשמחה.
"אנה?" שאל בפליאה.
"מי זאת אנה?" שאלתי אותו.
"זאת אחותי הקטנה," אמר בלי להסיר את עיניו מימנה. "אבל היא מתה לפני שלוש שנים."
הוא התחיל ללכת לקראתה. אך עצרתי אותו.
"אל תלך עדיין, אני חושב שניחשתי נכון לאן הגענו."
הוא הביט בי בכעס. "תן לי ללכת!"
"תקשיב, אני חושב שהגענו לעולם המתים…"