אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פתיח משופר

"סאם! היי! בוא! זה מקליט!"
"אני מנסה להנחית את הספינה יא מטומטם! אתה לא יכול לחכות לרגע שבו אנחנו לא בסכנת חיים?!?!"
"אני אחשוב על זה!" צעקתי לו בחזרה. בום! הספינה היטלטלה בפרועות מצד לצד. סאם התחיל לקלל, מילים שכנראה לא היה אומר בבית שלו.
"טוב אז היי ילדה." כיוונתי את המצלמה אלי "כמו שאת רואה אנחנו אי שם בגלקסיה כמו תמיד. עומדים בין חיים למוות. עומדים להתרסק לתוך חור שחור. עוד פעם.
בקיצור. זה היומן-וידיאו-מסע הראשון שאני מצלם. ונראה עם נמשיך עם זה כבר אחר כך. אוקי אני אספר בקיצור מה המצב היום: בוא נראה.. את כבר בת שנה, ואת נראית כמו ברווז מפוטם."
"ליאון!" נשמעה קולו המזהיר של סאם ברקע.
"אוקי אוקי" אמרתי בחיוך. "אז את לא נראית כמו ברווז מפוטם. את סתם ברווזונת קטנה. אז אני החלטתי לצלם את היומן וידיאו הזה כדאי שאחרי שתגדלי אל תחשבי שאנחנו משוגעים או משהו כזה ובשביל לספר לך הרפתקאות אמיתיות שקראו לנו כשהיית קטנה.
אני לא יתחיל מתחילת הסיפור כמו איך אני וסאם נפגשנו {אם כי זה סיפור משעשע}. התחלות הם משעממות. אני בכלל רציתי להתחיל מהסוף. אבל סאם אמר שאי אפשר כי הוא עוד לא קרה. או משהו הגיוני שכזה… מי בכלל אוהב היגיון סאם??? הוא בכלל לא מעניין!!!"
"לך לעזאזל! אם אתה לא מתכוון לעזור לי להנחית את הספינה אז לפחות תהיה בשקט ועל תפריע!"
"כבר ההיתי שם ואין לי שום כוונה לחזור." עניתי לו בשלווה.
"היי. תראי הנה את!" כיוונתי את המצלמה לילדה הקטנה בעלת השיער השחור והעיניים הכחולות שהיו תמיד מלאות סקרנות, שספק זחלה ספק הלכה על הרצפה לכיווני. "אז איפה ההיתי? אה כן. אז אני לא יודע עם אני אהיה פה בסביבה להרבה זמן. אז אני גם לא יודע אם תכירי אותי כשתצפי ביומני המסע האלה, אז אני יציג את עצמי: היי אני מלאך המוות אבל את יכולה לקרוא לי ליאון……."