אמצע שום מקום – פרק 1

אני מחזיקה את הלפיד הבוער באש לבנה מעל ראשי. הוא מראה לי את הדרך במבוך הצר, יש אנשים הקוראים לו המבוך המוסתר. בכל מטר תלויים עצמות על הקירות, גולגולות מסמנות לי את הדרך והאוויר חונק. משהו דורך על שובל שמלתי האדומה, הוא מתקרב אני שומעת את נשימותיו, הוא שם יד על פי, מכוון אש כחולה ללבי, האש ההורגת!
"אני יודע מי את! ואני יודע למה את פה!" הוא לוחש,"אני יודע שאת יודעת סוד אפל ועתיק ואני יודע מה את מחפשת!"
***
אני מתיישבת ומתנשמת בחוזקה, זיעה קרה מרוחה על כול גופי, ושערי הבלודיני נדבק למצחי.
שלום, אני אנה, אני בת 23 והחלומות האלה רודפים אותי מאז שהייתי בת 19. אני לא רואה את פניו של האיש, גוון עור, לבוש ועוד. אני רואה רק את האש הכחולה. אני לא יודעת איך אני יודעת את כל הדברים האלה: המבוך המוסתר, האש ההורגת. יש לי גם מין סוג של כוח. אני יודעת שמשקרים לי, כי אני יודעת הכל. תמיד ידעתי מה המורה הולכת ללמד מה התשובה עוד לפני שלימדה. לא משנה נחזור לחלומות, הם חוזרים אליי שוב ושוב, ולא אני אל הולכת לפסיכיאטר.
אין שום זכר להוריי או למשפחה, אני יתומה מילדותי.
3:00 לפנות בוקר. אני קמה, יורדת במורד המדרגות למטבח מוציאה בקבוק של מים, הולכת לסלון ואני פותחת טלוויזיה.
***
צלצול בפעמון מעיר אותי משנתי. קמתי הנחתי את הבקבוק שהיה בידי על השולחן הקטן בסלון, והסתכלי על שעון הקיר הגדול שלי. 7:06. מי בא אליי בשעה כזו?
אני ניגשת לדלת ופותחת אותה. ילד בן 12, חמוד ובגובה ממוצע עומד בדלת. "שלום," אני אומרת בחשד. הוא קופץ עליי ומחבק אותי.
"אז זה נכון! את חיה! התקווה האחרונה פה!" הוא צעק והתחיל לרקוד.
"מי אתה?" אני שואלת.
"את לא מזהה אותי, אנה? הייתי ליצן החצר שלך כשהייתי בן 7."