אני לא מהעולם הזה. פרק 1. (הסיפור שלכם!)

אז דבר ראשון,
היי.
דבר שני: זוכרים שהייתה הרשמה והמערכת מחקה לי אותה?
אז הספקתי להעתיק כמה אנשים שהגיבו לי לוורד.
מצטערת אם מישהו הגיב ולא הספקתי לראות.
אבל, לא כל השחקנים באים בבת אחת, אז אל תדאגו.
וגם, תכתבו לי את האות :א' אם הייתם בהרשמה, ככה אדע אם פספסתי מישהו.
ואם באלכם גם הערה או משהו..
קריאה נעימה.:)
———-
מצאתי את עצמי שוכבת על חול, שמש בעיניים וחום נוראי.
החול היה ממש חם, כך שהרגשתי שאני נשרפת. אך בכל זאת מחשבותיי היו מעורבלות, כך שנשארתי במקום, שוכבת.
מה עשיתי שם? אני לא יודעת. יום אחד ופשוט שכבתי שם.
שמעתי צעדים באים ונשמעים יותר חזק, אך בכל זאת לא קמתי. שמעתי קול:
" מה את שוכבת בחול הנוראי הזה?"
ראיתי יד, שאחזתי בה וכך עברתי למצב ישיבה.
מולי היה איזה נער, גבוהה יחסית, שיער חום ועיניים ירוקות עמוקות. הוא ישב גם.
"אז.. מי את ומה את עושה פה?" הוא שאל.
"אני.." גמגמתי. "אני, איך שהוא קמתי פה. כן." חייכתי חיוך שקרי על פניי.
"זה מוזר." הוא עיקם את פרצופו, בחוסר אימון. התחלתי טיפה לדאוג. "טוב, אז איך קוראים לך?" הוא הוסיף לאחר שתיקה ארוכה.
"אני.." עברו לי שמות בראש, לא ידעתי במי לבחור. עד שבחרתי באחת, שנשמעה לי הגיונית."גאיה." חייכתי.
"גאיה, שם יפה." הוא חייך אליי חזרה. "לואי." הוא הושיט את ידו בשביל לחיצה.
לחצתי את ידו.
"אולי נמחק לך הזיכרון?" הוא לפתע שאל.
"אני חושבת." לא הבנתי למה הוא מתכוון בכלל. "איך אתה פה?" שאלתי חזרה.
"אני גר בקזינו. את לא מכירה? כמה מטרים ואת שם." לא הבנתי מה זה מטרים, אבל זרמתי.
"אתה יכול להצביע לי, אם זה כל כך קרוב?"
"טוב." הוא אמר בחיוב והצביע על בית מרחוק, נראה קצת עני."מה את אומרת?" הוא הוסיף.
"אני.." לא ידעתי איך לענות לו. "בית יפה."
"זה לא בית. אמרתי לך -קזינו."
"באמצע שום- מקום?"
"כן. בערך. לא יודע למה אבא של איילין רצה את זה פה." הוא תהה.
"מה זה איילין?" שאלתי, לאחר מכן לואי הסתכל עליי כאילו אני טיפשה.
"זה שם."
"שם? מה זאת אומרת שם, מה שם עושה?" והוא שוב הסתכל עליי כאילו אני טיפשה.
"וואו, ממש נמחק לך הזיכרון." לא האמנתי שלואי האמין לעצמו, אני אפילו לא אמרתי לו אם נמחק לי בכלל.
"כן." ניסיתי לזרום. "אז מה זה שם?"
"שם זה של בן אדם. כמו שלך קוראים גאיה."
"כן. קוראים לי גאיה." ניסיתי שיאמין בשם שלי.
"ברור שקוראים לך גאיה. למה שתשקרי על גבי השם שלך?" הוא צחק.
"כן." צחקתי גם. אבל במזויפות, לא הבנתי למה הוא צוחק. "אז מי זאת איילין? ומי זה אבא שלה?"
"איילין היא הבת של מנהל הקזינו הכי מפורסם בארץ. נראה לי שהוא החליט לשים את הקזינו כאן, כדי שרכבים שנוסעים ליד, יחנו פה בשביל לאכול ולשחק." הוא תהה לשנייה.
"איך נראית איילין?" שאלתי.
"יש לה שיער חום ארוך ועיניים אפורות. " הוא חייך והיה נראה כאילו הוא חולם על משהו.
"אתה פה?" אמרתי, מנסה לעורר אותו.
"כן." הוא התנהג כאילו זה לא קרה. "אני לא מכיר אותה במיוחד, קשה להתקרב אליה. אחרי הכול, יש לה שומרים, במקרה שהיא תהייה בת ערובה לשודדים, שירצו לשדוד את הקזינו. בקזינו יש המון כסף."
"איך אפשר לגור שם?" שאלתי והוא שוב תקע לי מבט כאילו אני טיפשה. אמרתי לעצמי מאז להפסיק לשאול שאלות.
"יש שם גם בית מלון. ההורים שלי נטשו אותי פה, עם המון כסף ופה אני מבזבז את כולו. אני לא אסלח להם לעולם." לא הבנתי מה זה בית מלון, כסף והורים. למה הוא מדבר איתי כל כך קשה? אבל לא שאלתי כלום, כי מה שהוא אמר, היה נראה מובן מאליו, כאילו הוא לא צריך להסביר לי כלום.
"טוב, אז מה את עדיין יושבת פה?" הוא קם על מקומו, "בוא נלך לקזינו, אני בטוח שתאהבי אותו." הוא אחז בידי והלך לכיוון הקזינו.
בדרך, אמרתי לו:
"אבל אין לי את מה שאתה אומר." ניסיתי לבטא את זה כמו שצריך. "כ.. ס..ף."
"אין לך כסף? לא נורא, אסביר הכול למנהל."
"אתה בטוח?" שאלתי בחשש.
"כן, כן." הוא אמר בלי ספק וגרר אותי עד לקזינו.
וואו, איך אתאר את הקזינו? זה פשוט מדהים. משחקי וידאו כל פינה, משחקי הימורים, בקומה השנייה יש בית מלון, המון אנשים משחקים והמון.. כסף. הנה הצלחתי לבטא את זה. היה המון כסף על השולחנות. אז, הבנתי מה זה. זה בשביל לקנות דברים, הרי לא לוקחים דברים בחינם! בדיוק כמו אצלי.
המון נערים היו שם, קיבלו אותי בסבבה. רק את איילין, שפגשתי אותה אחר כך, ישבה בצד עם השומרים האלה מול הפנים.
באמצע השהייה בקזינו, ראיתי מישהו נשקף. משהו עשוי מזכוכית. גיליתי שקוראים לזה: 'מראה.'
הסתכלתי במראה. ראיתי איזה נערה, עיניים חומות ושיער שטני. בלונדיני יחד עם פסים חומים. היא עשתה את מה שעשיתי, הזזתי את הפוני שהיה בעיניי, היא עשתה את זה גם, זזתי ימינה היא זזה גם.
זה היה מפחיד. פחדתי שזה קסם או משהו.
"זה נראה כאילו פעם ראשונה את רואה מראה." לואי צחק וגרר אותי מהמקום.
"זה נכון.." לחשתי, אבל הוא לא שמע.
בסוף, הגענו למשרד המנהל. כשנכנסנו, הדלת חרקה בגדול. משרד המנהל היה מקום ממש מוזר ומפחיד. קירות מרופדים בצבע אדום, רצפה לבנה ממש, כאילו מנקים כל שנייה שם. הכי נורא, היו ראשי איילים בכל פינה בקיר. זה היה ממש מפחיד. היה נראה כאילו הם מסתכלים עליי.
היה שולחן עשוי מעץ, עם מגירות מלאות באבק, על השולחן היה נוצה, שבתוכה דיו.
דף מלא קשקושים. היה מתלה כובעים גם בצד, עם כובע אחד. כובע משונה, כובע מרופד כמו הקיר, אבל עם נוצה. והוא היה גם עם יהלומים.
והיה כיסא זז, מולנו, שעליו ישב בן אדם מאוד כבד במשקל, אם אפשר לומר, עניבה גדולה בצבע אדום, שרשרת יהלומים ופרצוף רציני עם זקן מגולח. קצת שיער שחור בראש, לא הרבה.
"מי זאת?" הבן אדם, שקראו לו המנהל, הצביע עליי. נלחצתי.
"זאת גאיה. מצאתי אותה שכובה בחול. בחוץ" לואי אמר ברחמים, כאילו קרה משהו נורא.
"יש לה כסף?" הוא שאל בתקיפות.
"אה.." לואי הביט ברצפה הנקייה בשקט.
"יש לה או לא?!" המנהל קם ממקומו.
"אין לה." הוא לחש.
"אין לה מה לעשות פה." המנהל נרגע וישב חזרה בכיסאו.
"למה? תרחם עלייה קצת. בבקשה." לואי התחנן.
"אמ.. אני מכירה אותך לואי, אתה בן אדם טוב. לכן, אשיג לה נסיעה ללוס אנג'לס." הוא אמר בנימה מרגיעה. לא ידעתי אם לשמוח. כי לואי לא היה נראה שמח במיוחד.
———————-
אהבתם? שלושה תגובות וממשיכה.
ותזכרו, תגיבו, כדי שאדע אם פספסתי אותכם או לא.
עדיין לא כול השחקנים מופיעים, יש לי לפחות 8 שחקנים בוורד, אז אל תדאגו.