אני לא מהעולם הזה. פרק 2. (הסיפור שלכם!)
אוקי.
היי.
אז, עשיתי לכם בונוס, בגלל שהיו המון תגובות בזמן קצר.
אבל רק פעם ב.. זה קורה.
בדרך כלל- אני כותבת רק פעם ביום. אז תנצלו את זה שעשיתי לכם בונוס ותמשיכו להגיב, אם אתם רוצים שאמשיך יותר מהר.
ודורין, לא ראיתי את התגובה שלך. בבקשה תכתבי לי בתגובות את התיאור של הדמות.
השאר אני יודעת את התיאור שלהם.
קריאה נעימה ♥
——————–
פרק 2:
"מה זה לוס אנג'לס?" שאלתי.
"זאת עיר אחרת. מה היא תעשה שם?" לואי ענה לי ואז פנה אל המנהל.
"אני נוסע לשם עם איילין. אנחנו קונים קזינו חדש. אנחנו נמצא לך פנימייה ששם תהיי, עד שמישהו ירצה לאמץ אותך." הוא ענה ללואי בנימה רגועה, בניגוד לאיך שהוא תקף קודם.
ישר כשהמנהל אמר את השם 'איילין' לואי נהפך לעצוב. הוא ישר ביקש מהמנהל לעזוב איתי.
"וואו, נקשרת אליה כל כך?" הוא היה מופתע.
לואי הנהנן בשקט. ידעתי שהוא משקר, אבל לא נעלבתי. הוא רוצה להיות עם איילין, כנראה.
"אתה בטוח? בהתראה כל כך קצרה? אתה נפגשת אייתה רק הבוקר! אתה אחר כך לא תוכל לחזור!" המנהל ניסה כמה שיותר לשכנע את לואי שלא יעזוב.
"אז מה? כמעט לא נקשרתי עם אף אחד כאן בחצי השנה הזאת. ותחסוך ממני, אני יודע שההורים שלי בלוס אנג'לס. הגיע הזמן ליישב אייתם חשבון." לואי אמר באדישות, לא חשבתי שזאת באמת הסיבה שהוא רוצה לעזוב.
"אתה בטוח שאתה רוצה לפגוש את הורייך?" המנהל היה המום.
"כן." הוא לחש. הוא הסתיר את פניו, לא רצה שיסתכלו עליו באותו הרגע.
"אני חייב לספר לך. שאחר כך לא תתאכזב," המנהל אמר ושתק למשך כמה שניות. לאחר מכן הוא אמר: "ההורים שלך לא סתם עזבו אותך."
ישר לואי סובב את מבטו אליו.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, שהם הסתבכו. הם הסתבכו במשטרה. רצו לקחת אותם לכלא והם בטחו בי עד כדי כך, שהשאירו אותך אצלי. בגלל זה אף פעם לא היה אכפת לי מהכסף שיש לך. אני הייתי חייב למשפחתך, אז אני מקיים את זה עכשיו. אני לא יכול לקחת אותם ותגלה שהם בכלא."
דממה ארוכה שררה בחדר. אני לא ידעתי על מה להסתכל, על המנהל נצצה דמעה ולואי היה בשוק.
"אז אתה מבין למה אני לא רוצה שתבוא?" המנהל שאל בקול צרוד, שהיה בולט.
לואי הנהנן בשקט ועזב את החדר. מיד מבטו של המנהל היה אליי. לא ידעתי לאן ללכת. נשארתי במקום.
"את רוצה ללכת או לא?"
"אני.." גירדתי את שיערי במחשבה. "אני חושבת." השפלתי את מבטי.
"יש לך את כל הזמן לחשוב, אני עוזב מפה מחר בערב, בינתיים תשהי פה עם לואי. תנסי לדבר אייתו, שירגע. אני עדיין פוחד שהוא יעזוב."
"למה אתה כל כך פוחד מזה?" פלטתי מפי, זאת הייתה טעות.
המנהל הסתכל עליי בכעס, כאילו מה זה ענייני. אבל לאחר מכן הוא נרגע וענה לי בכל זאת.
"לוס אנג'לס היא לא בשבילו." הוא אמר וקם ממקומו. הוא יצא מהחדר.
זאת הייתה חידה. 'לוס אנג'לס היא לא בשבילו?' מה זה אומר? עדיין לא הבנתי מה זה עיר אפילו, מה זה השם הזה לוס אנג'לס. כל כך הרבה שאלות. אבל לא היה לי כוח לענות עליהן. ריחמתי על לואי, שמגלה דברים נוראיים על מי שהוליד אותו. ניסיתי לנחם אותו, אבל הוא לא התייחס. הוא ישב בצד, בלי תשובה.
ניסיתי גם לשחק במשחקי וידאו, לא הבנתי אותם בכלל. ניסיתי גם להיות בבית מלון. זה מיטות? זה מזרן קשה כמו אבן. איך לואי יושן פה?
ניסיתי לשחק במשחק שקוראים לו 'פוקר.' האנשים היו שמחים שאשחק, משום מה, אבל לא ידעתי לשחק. רציתי שיסבירו לי, אבל קודם הם רצו כסף. לא היה לי. אז הם לא קיבלו אותי.
הלכתי לשחק בעוד משחקי הימור, אף אחד לא קיבל אותי בלי כסף. זה הקטע של כולם? כסף?
לא הבנתי את זה. ניסיתי להיות עם כול הנערים. כולם התייחסו אליי כמו טיפשה, רק בגלל שלא ידעתי מה זה אלכוהול, סיגריה ויין. לואי לא היה שם בשביל להסביר להם שנמחק לי הזיכרון. כמו שהוא אומר.
אפשר להגיד שלא השתלבתי שם.
הלכתי שוב לחדר המנהל, כדי להגיד לו שבוודאות אני הולכת. למה לי להישאר פה?
הוא לא היה שם.
איילין הייתה שם. היא נראתה עצובה, כרגיל. ריחמתי עלייה.
"היי." אמרתי לה.
"היי." היא אמרה באדישות.
"איפה אבא שלך?"
"זה מה שציפתי שתשאלי. זה מה שכולם שואלים! אבא שלי ואבא שלי! גם אני קיימת! אני לא מודיעין ואני לא יודעת איפה הוא, בסדר?!" היא התעצבנה.
"סליחה.. רק שאלתי." נבהלתי.
"לא, אני סליחה. אני נוהגת להתפרץ ככה על אנשים ששואלים אותי שאלות על אבא שלי."
"איפה השומרים שלך?" שאלתי, מופתעת שהשומרים לא היו לצידה.
"היה נמאס לי. שיחדתי אותם, שיעזבו אותי כבר."
"אה.."
הייתה דממה למשך דקה. הסתכלתי על הרצפה כל הזמן.
"איך קוראים לך?" לפתע היא שאלה.
לא ידעתי איך לענות לה. שכחתי את שמי, שסיפרתי אותו ללואי. עשיתי סיור במאגר השמות שלי בראש, מצאתי את השם גאיה. נזכרתי שזה השם שלי. מהראש הוצאתי אותו מהפה.
"גאיה. את?"
"לקח לך הרבה זמן לענות." היא צחקה.
"שם יפה." אמרתי.
היא צחקה יותר גדול עכשיו. יופי, עוד מישהי שמתייחסת אליי כמו אל טיפשה.
"את ממש מצחיקה." היא אמרה.
"מה מצחיק בזה? זה השם שלך." אמרתי ברצינות.
"זה לא השם שלי! שם זה רק מילה אחת. קוראים לי איילין." נזכרתי שלואי אמר לי את שמה. יופי, אני יותר דבילית.
"וואו, לואי צדק. באמת נמחק לך הזיכרון." פנייה הרצינו גם, לאחר שהיא ראתה שזה לא מצחיק אותי.
"מצטערת שצחקתי עלייך ככה." היא הוסיפה.
"זה בסדר." אמרתי באדישות. לא נמחק לי הזיכרון. איך שלואי מפיץ שמועות לכל הכיוונים.
היה כבר ערב, הלכתי לישון.
המזרן היה קשה כמו אבן. איזה כיף.
לא הבנתי איך ישנים, ראיתי שכולם עוצמים עיניים ונרדמים בתנוחה שונה. ניסיתי לחקות את לואי.
זה לא היה נוח בכלל. הוא ישן על הצד.
אז לא נרדמתי כל הלילה, אבל לא היה אכפת לי. נשארתי ערנית עדיין.
עבר היום למחרת.
הגיע הערב.
לא הייתה לי מזוודה כמו שהייתה לאיילין ולאביה. לא הבאתי כלום לקזינו הזה.
ולפני שנסענו, השתנה משהו. לואי התחנן, שיבוא גם, שהמזוודה שלו מוכנה ולא אכפת לו שההורים שלו בכלא. הוא אמר שהוא רוצה להתחיל חיים חדשים. המנהל נפל בפח שלו והסכים.
איך הוא לא ראה שלואי רוצה להיות עם איילין? זה ברור מאליו!
אז נסענו ביחד, ללוס אנג'לס.
———–
תגובות (8)
תמשיייכייי אפשר להוסיף דמות?
אוו הכל נחשף מחעחעחע XD
יאללה מחר אני אחכה להמשך :)
אממ אני חושבת שיהיה מתאים אחר כך, כי אחר כך אני מוסיפה המון דמויות.
כך שאם בפרקים הבאים אצטרך עוד דמות אתן לך להמציא.
ותודה, אמשיך מחר.
כן הכול נחשףףף XDD
תמשיכיי :))
ממשיכה מחר :)
אז אני אנסה לשחזר, זה לא יהיה מדויק אבל הקונספט דומה…
שם: אריק ספנטנברג
מראה חיצוני: גבוה מאוד, רזה מדי עם גפיים ארוכות מדיי שגורמות לו להיות מגושם. שיער חום מקורזל ועניים חומות.
אופי: ביישן שתמיד מתנצל (והוא עושה את זה הרבה כי הוא כל הזמן נופל ומפיל דברים…), תמיד רוצה להיות בסדר, לא תחרותי בכלל.
אוהב: שחיה, ציללה או כל דבר אחר שקשור במים. הוא שוחה מגיל שלוש וזכה בכמה וכמה תחרויות. הוא חוקר כל דבר שקשור במים וזה הדבר היחיד שמעניין אותו.
שונא: את הקרקע, כל אדמה או יבשה הקיימות בעולם שנועדו כנראה לגרום לו למעוד. תחרויות, ספורט שלא נמצא במים, כשהוא מביך את עצמו (זה קורה לו הרבה) ושבנות חושבות שהוא 'חמוד'.
אהה! בעצם יש לי אותו! תודה בכל מקרה :)