אני לא מהעולם הזה. פרק 3……….. (הסיפור שלכם!)

הסתכלתי בחלון המכונית, ששיקפה נופים מרהיבים של מדבר וצמחים.
איילין ישבה לידי, משחקת במין מכשיר מוזר, לואי היה לידה, מנסה לשחק גם.
ומלפנינו, היה המנהל, נוהג במהירות מהירה, היה נראה על פניו שהוא ממהר.
וליד המנהל יש מאבטח, שהסתכל כל הזמן אם יש שודדים.
הסתכלתי גם על השמיים היפים. לא ראיתי דברים כאלה בחיים. שמיים כחולים, בלי סוף, עם עננים בצורות שונות. איזה עולם מדהים!
ועוד שני הנערים האלה לא מכירים תודה, על השמיים והאדמה המדהימה.
איזה מפונקים.
אני הייתי עכשיו גרה פה, בשמחה. אבל אני לא יכולה.
עברנו כבר את המדבר המייבש והחם במיוחד. היה בדרך שלט חוצות, עם שפה שלא הבנתי. ניסיתי לקרוא, לא הצלחתי. לואי קרא. היה כתוב:
"לוס אנג'לס, עוד 2 קילומטרים." הוא קרא את זה בקול.
עמדתי לשאול מה זה קילומטרים, אבל לא רציתי לעשות עוד דברים טיפשיים.
"יופי, אנחנו קרובים. גאיה." הוא קרא בשמי אבל לא שמתי לב שהוא שלי. לא עניתי.
"גאיה." הוא קרא שוב. הוא הסתכל עליי ואז הבנתי שזה שמי.
"כן? אני קצת עייפה היום." הוספתי, כדי שלא יחשוד בי.
"עוד מעט אנחנו מגיעים לפנימייה, יש לך אפשרות שאשים אותך בבית יתומים במקום. מה את מחליטה?"
לא ידעתי איך לענות. מצד אחד, לא הבנתי מה זה שניי הדברים האלה. מצד שני, כל החלטה זה משנה הכול. אני לא אדע לאן ללכת אם אטעה. בסוף החלטתי לעשות את מה שרציתי לעשות קודם.
"פנימייה." אמרתי.
"בטוחה?" הוא שאל.
"כן." לא הייתי בטוחה בכלל. אבל מה יעזור לי להתלבט עכשיו? להראות שאני עוד יותר טיפשה שאני לא יודעת מה זה שני הדברים?
לא בא לי להראות ככה.
לאחר כמה דקות, הנוף התחלף, בבניינים ארוכים ממש ורחבים, שלטים זזים בכל מקום, כל כך הרבה אנשים ברחובות. רמזורים, פקקים בתנועה, כבישים.
לאחר עוד כמה דקות, המנהל עצר ליד בניין. הוא הסתכל עליי. הבנתי את הרמז. הבניין הזה זה הפנימייה. הפנימייה היה מין בניין אפור כזה, לא כמו כל הבניינים האחרים, שהיו נראים בנייני עשירים.
הוא היה נראה בן 100 שנים, נטוש. אבל ראיתי אנשים יוצאים ונכנסים ממנו. אז הפסקתי לדאוג מזה שהוא נטוש. כי הוא לא.
פתחתי את דלת המכונית, נופפתי לשלום, (העתקתי מהם, לא הבנתי מה הם עשו, אז עשיתי אותו דבר.) וטרקתי את הדלת.
נשמתי עמוק כשראיתי את הבניין. פתחתי את הדלת החורקת וראיתי מזכירה, עם תור קצר.
ניגשתי לתור. חיכיתי כמה זמן, עד שהתור הגיע אליי. בסוף הוא הגיע.
"במה אוכל לעזור לך?" המזכירה שאלה בעייפות.
"אני אמורה להיות פה." אמרתי.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
לקח לי כמה דקות לענות לה. שכחתי שוב את שמי, עד שנזכרתי שהיה פעם אחת, שלואי קרא לי 'גאיה.'
"גאיה."
"תודה לאל, כמה זמן לוקח לך לענות?"
"אז, אני אמורה להיות פה, לא?"
"שם משפחה."
"מה זה?"
"אין לך משפחה?" היא שאלה במופתעות.
"לא." אמרתי ולרגע ראיתי שהמזכירה ריחמה עליי. לא הבנתי למה. מה הבעיה בזה שאין לי?
"אז אני שמה אותך בחלק של החדר 'בלי הורים. ' כך שאם מישהו ירצה לאמץ אותך, הוא יכול. בסדר מצדך? אולי תרצי להיות פה לעד?"
"לא, אני מעדיפה שמישהו יאמץ אותי." חשבתי, שאם יום אחד לא ארצה להתגורר במקום הזה, אז מישהו יכול לאמץ אותי.
"אוקי. מי רשם אותך לפה?" לא הבנתי מי זה 'רשם.' אבל הבנתי שזה אומר מי שם אותי פה.
"מנהל של קזינו."
"את במקרה יודעת את השם שלו?"
"לא. אבל הוא מנהל של קזינו במדבר."
"אהה. מכירה אותו, אחד הקזינואים המפורסמים ביותר בארץ! אין בעיה, אני רואה שאת רשומה פה. כתוב 'גאיה.' אבל בלי שם משפחה. טוב זה ממש מוזר, אבל לא משנה. את מוזמנת לשים את המזוודה שלך בחדר המזוודות, ימינה במסדרון." היא אמרה וניגשה למישהו אחר.
"רגע, מה זאת אומרת מזוודה?"
"אין לך מזוודה?" היא הופתעה עוד יותר.
"לא."
"אוקי, אז תיגשי לחדר 'היתומים.' נמצא שמאלה במסדרון." לא הבנתי מה זה מסדרון או מה זה שמאלה. אבל לא שאלתי. אתם כבר יודעים למה.
מישהו עבר לידי. הוא יותר נכון נגח בי. הוא היה גבוה ורזה עד מאוד. היו לו גפיים ארוכות מדיי שגורמות לו להיות מגושם. שיער חום מקורזל ועניים חומות.
"אני מצטער." הוא אמר לאחר מכן.
"זה בסדר." אמרתי.
"נעים מאוד. אריק טרינסטרברג." לחצנו ידיים.
"יש לך שני שמות?" הייתי מופתעת. מכיוון שאיילין אמרה לי שיש שם רק עם מילה אחת.
"לא. זה שם משפחה. את בסדר?" שוב הייתי נראית מטומטמת.
"יש לי מחלת שכיחה." נאלצתי להשתתף בשקר של לואי, ששכחתי את הזיכרון. כי היה נמאס לי לא לדעת איך לענות להם.
"אה. סליחה שנגעתי בזה. איך קוראים לך?"
"גאיה."
"זהו? אין לך שם משפחה?"
"אני יתומה. אני לא יודעת. אני הולכת עכשיו לחדר היתומים, אתה יודע איפה זה?" ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו את זה.
"כן. שמאל במסדרון." טמנתי את ראשי.
"יש לי מחלת שכיחה. אני לא יודעת מה זה שמאל ומה זה מסדרון." פניי הרצינו.
"חח, אוי סליחה." הוא צחק, מה שלא היה מצחיק אותי. "טוב, אלווה אותך לשם. דרך אגב, גם אני יתום! אנחנו באותו חדר!" הוא חייך. כאילו שזה שימח אותי. אבל נאלצתי לשקר, אמרתי:
"איזה כיף!" מה שלא היה נכון. לא בא לי אותו באותו חדר!
הוא ליווה אותי לשם. נכנסתי לחדר. החדר היה כמעט נטוש. אני לא מאמינה שאין יתומים במקום הזה.
היו שם רק שלושה מיטות. ארונות ליד וזהו.
איך אפשר להסתפק בזה?
הוא ליווה אותי ואז נפרד ממני, כי הוא היה בעצם אמור ללכת למזכירה.
נשארתי לבד בחדר. פתאום, היה צלצול משום מקום. כנראה שבכל חדר יש טלפון, כי משם הגיע הצלצול.
הרמתי את השפופרת. בעיקר כי הצלצול היה מלחיץ. ישר הקול מהשפופרת דיבר:
"סוף סוף. חיילת, עד שהגעתי אלייך!" הקול היה מוכר לי.
"מי אתה? אני חושבת שזאת טעות." חששתי.
"אוי, שכחת שקוראים לך חיילת מרוב שהיית אייתם. גאיה. באיזה שם מטופש הם קוראים לך."
"המפקד!" שמחתי. "סוף -סוף מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הוספתי.
"לא ידעתי איך לתקשר אייתך, עד שמצאתי את המושג, 'טלפון.' "
"למה אתה לא מדבר בשפה הרגילה?"
"אני לא יכול. יכולים לשמוע את השפה בקילומטרים! את יודעת כמה השפה שלנו חזקה, בניגוד מה שפה."
"כן, הבנתי. תקשיב, הגעתי לפנימייה, שאני לא יודעת מה זה אומר. אני ממש אבודה, אני נראית טיפשה לידם! המצאתי שיש לי מחלת שכחה, כדי שלא אהיה כזאת!"
"וואו. איזה בעיה. מזל שמצאת פתרון. אני לא יודע מה זה פנימייה. אף פעם לא חשבתי שהמוח של בני האדם מורכב כל כך, שקשה להגיע אליו. חשבתי שתדעי את המושגים בקלות!"
"זה קשה יותר ממה שאתה חושב, המפקד."
"אין לנו הרבה זמן לדבר. אני רק רוצה לומר לך, שזמנך אוזל. אנחנו לא מסוגלים לנחות בכדור הארץ, זה קשה יותר ממה שחשבנו. בכל מטר יש בן אדם! עד ששמנו אותך במקום שאי אפשר לחשוד.."
"החללית שלכם לוקחת שטח של מיליוני קילומטרים! מה ציפתם?"
"לא יודע. זה מוזר, העולם הזה. איך אפשר לחיות בצפיפות כזאת?"
"אתה מספר לי? כל מטר ראיתי בן אדם."
"בדיוק מה שאני אומר לך. אז נגיע לעניין. זמנך אוזל, את חייבת למצוא את המקום המתאים. פנימייה או מה שזה לא יהיה, זה בכלל לא מתאים. איך הגעתם לשם בכלל?"
"לא יודעת, בני האדם לקחו אותי לשם."
"איזה אכזריים. איך הם יכולים לקחת בן אדם ממקום למקום? אף פעם לא חשבתי שזה מה שיקרה. חשבתי שהמוח שלהם קטן כל כך בניגוד אלינו. המדענים שלנו טעו."
"מה לעשות. טעויות קורות. גם התחפושת שלי, צריכה דלק. היא עומדת להיחשף! אסור שזה יקרה!"
"מה? אני לא מאמין שלא תדלקת את זה לפני! ננסה לשלוח לך מאגר דלק. עוד מעט האסטרונאוט שלהם עומד לנחות אצלנו בכוכב. אסור לנו לתת לזה לקרות! את חייבת לעצור אותם לפני השיגור!"
"אבל אני אפילו לא יודעת איפה השיגור!"
"תנסי לגלות. אני חייב ללכת, את מקוטעת. להתראות." הוא ניתק את הטלפון.
————-