אנשי האש- פרק 3

אמצע העיר, מכוניות מפיצות פיח ועשן, חנויות קטנות בין בניינים גבוהים. מדרכה אפורה וכביש שחור, כל מרכיב אפשרי של עיר טיפוסית. בניין העירייה המרשים מתנשא באמצע העיר, בנוי לבנים אדומות. כמה עירוני שדווקא בתוכו ניצב המכון להשמדת השדים. בקומה לפני האחרונה, המרצפות המסודרות וקירות השיש החלקים מוחלפים באווירה אחרת. לבן בכל מקום. חדרים רבים בקומה הזו. באחד ניתן לראות עשרים איש מתאמנים ברובים ובאחר שלושים מחשבים ומדענים שמחפשים מיקומים גאוגרפיים אפשריים לשדים השורדים. אבל לא את אלה בא ראש העיר לראות. הוא התקדם בצעדו הבטוח לעבר הדלת האחרונה במסדרון, וכשנעמד לידה לבסוף, לקח נשימה עמוקה, ונכנס. "ביקשת לראות אותי?" הוא שאל את המדען התורן, נמנע ככל יכולתו מלהסתכל אל הקיר. "כן." אישר המדען בלי קול כמעט. אפילו מתחת למסכת המגן ניתן היה לזהות את הרגש בפניו. הוא הצביע על הקיר שראש העיר נמנע כל כך מלהסתכל עליו. דמות אחת הייתה תלויה על הקיר, מרצדת בלהבות קלושות. "גילינו חולשה!" המדען זהר מאושר כשאמר את שתי המילים האלו. "שתי יריות מהחומר הזה-" הוא הרים את ידו האוחזת במזרק שהכיל נוזל ירוק כלשהו. "וגם השד הבוער ביותר בעולם ייפול לידינו. נוכל להיפטר מהמטרד הזה, ואפילו במותנו לא נדע עוד סבל. כמה טיפשים היו שדי הגיהינום כשבאו לעולמנו." ראש העיר חייך חיוך עצבני. הוא שנא כשאחד המדענים מתחיל לשחק אותה מדען מטורף. הוא רשם לעצמו לפטר אותו כשיחזור למשרד. עד אז, הוא יעמיד פנים. ראש העיר היה יצור פחדן, והוא ידע היטב שזה כבר לא תלוי בו. המתנקשים יישלחו בכל מקרה, והשדים הנוראים ימותו. רק חבל שזה חייב לקרות עכשיו, ולא אחרי שישתמש בחלק מהתקציב המיועד כדי לשפץ את בתי הספר ולחדש את פעילות המתנסים שהופסקה בזמן המחקר… טוב, חבל אבל זה מה שיש. אולי בעוד עשר שנים, בקדנציה הבאה שלו תהיה משמעות לתפקיד. הוא העיף מבט נוסף בנערה הבוערת שתלויה על הקיר ואז יצא. 'כמה טוב שיש אנשים יותר מסכנים ממני' הוא חשב בדרכו למשרד שבקומה האחרונה.

ארבעה אנשי אש ישבו סביב מדורה וצלו בשר ציפור על שיפודים. הם היו מרוצים מאוד אחרי הפשיטה של הבוקר, אבל מזג האוויר הקריר לא עזר לשמר את מצב הרוח הטוב, וכולם כבר היו עצבניים.
"אז מה הפרויקט הבא?" שאל לבסוף רואן.
"אני לא יודעת." אמרה אלה באיטיות. "גם אם נתקוף שיירות במשך שנה, חוץ מרעב קל שייפתר כשיוחלט להשתמש במסוקים, אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אנחנו צריכים לעשות משהו גדול יותר."
האש גברה פתאום. סימן ברור לכך שקור עצבני. "מה כבר אנחנו יכולים לעשות?" הוא שאל, כמעט מיואש. "אם נלך רחוק מדי, ניתפס ונמות, אבל אם לא נעשה משהו משמעותי כלום לא יקרה. פשוט נמאס לי."
"אין טעם להתלונן." אמר בן. "זה לא יועיל בשום דבר."
שתיקה גדולה השתררה אחרי המשפט הזה. אלה הייתה זו ששברה את הקרח.
"מחר אנחנו משמידים את השמירה בחומה החיצונית!" היא הכריזה. "ואף אחד לא מתווכח."
וכך היה. למחרת בבוקר התארגנו ארבעה אנשי אש ליציאה, מעודדים מאור השמש, וחוששים בעיקר. כשהתחילו ללכת, רואן היה זה ששקע במחשבות הדיכאוניות ביותר. הוא היה המנהיג הרשמי של המסע, ומועצת הזקנים סיפרה לו קצת יותר מלאחרים. רק הוא ידע שהיו שתי קבוצות לפניהם. קבוצות שהלכו ולא חזרו.

עד שהגיעו לחומה בני האנוש כבר התחילו לירות. בני אנוש ירדו ממנה וכוונו מוטות חשמל ונשקים לטווח קרוב. כל אחד ואחד מהם נלחם על חייו. רואן שיסף, ודקר, אבל הזרם לא נגמר. האנשים שרדו יותר זמן, והיו כועסים יותר. היה להם מניע- להגן על אלו שחשובים להם. לרגע אחד הוא הרגיש את האשמה על הפגיעה באנשים שהם למעשה בדיוק כמוהו.
"אהההה!" נשמעה צעקה. הרגע עבר. הקול שרואן למד להכיר מאז שהיה בן שלוש נשמע סובל. האנשים המסכנים שלפניו חזרו להיות המפלצות שהיו, והוא שיסף בדיוק רב מתמיד ובכוח שלא הרגיש לפני כן. אבל לא נשמעה עוד צעקה. וכשרואן נעמד באמצע שדה הקטל, הוא ראה את שני חבריו, ולא דמות אחת לבנה. הוא השליך את חרב האודם על החומה ופגע בציר השער, שהתמוטט באותו רגע. הוא הסתער אל תוך העיר כשמשהו עצר אותו. אלה ובן גררו אותו לאחור והתחילו לרוץ משם. רואן לא הפסיק לצרוח עד שקו העיר נעלם מן האופק.